שיר אהבה + 4 המלצות: צ'סטרטון, בלוג המח, בלזק, סטרנד בתרגום וייל

הטיילת \
 
אוהב בחורה שהולכת
בעצלנות בטיילת
כתף כהויה ורמז חזיה
רגליה עצלניות
שפתיה עצלניות
(כאילו אין לה כוח לנעול אותן)
שיערותיה עצלניות
עצבותה עצלנית
שמחתה עצלנית
כמו ציור חלבי
על פיג'מה
 

—–
 
המלצה לוהטת על מאמרו הותיק של צ'סטרטון, "האתיקה של ממלכת הפיות" בתרגומו של עודד וולקשטיין. המאמר התפרסם בגליון תכלת האחרון, כתב-עת ימני שבדרך כלל עושה הכול להיות משעמם, אבל לעתים מפתיע.
ימין ושמאל בישראל זו לא עמדה פוליטית, אלא עמדת מוצא כדי להגיד 'אני שמאלני אבל' (צריך להרוג את כל הערבים) או 'אני ימני אבל' (שיתנו להם הכול). כך שאני משתדל לא להעריך דבר על-פי ימניותו או שמאלניותו. אפשר להשוות את זה לעֶדוׁת. אדם נמצא בעדה מסוימת בדרך כלל רק כדי להפתיע ולהתנהג באופן ההפוך ככל האפשר מאשר ציפית מאיש העדה. צ'סטרטון אמר פעם משהו כמו שהתפקיד של השמאל הוא לנסות לעשות טעויות חדשות והתפקיד של הימין (או השמרנים) למנוע את תיקון הבעיות. 

על כל פנים, ראיתי שהמאמר מתפרסם עכשיו באינטרנט, אז הנה לינק. בדרך כלל אני חושב על מילות התואר למוצרי תרבות שאני משבח, יהיו מעניינים, מרתקים, יוצאי-דופן וכו'. על המאמר הזה של ג. ק. צ'סטרטון אני יכול רק להגיד שהוא יפהפה. 
 
קטע מהמאמר:

ההתגדרות בגודלו של היקום לא מצאה כל הד בלבי, ולכן החילותי לתהות עליה; ועד מהרה התברר לי שהיא רדודה אף יותר מכפי ששיערתי בתחילה. על פי האנשים הללו, הקוסמוס הוא דבר אחד הואיל ומושל בו חוק אחד; ונוסף על כך שהוא דבר אחד הרי הוא גם הדבר היחידי. אבל, אם זהו המצב, מדוע לטרוח ולקשור תארים לגודלו של היקום? הרי אי־אפשר להשוותו לשום דבר אחר. בה במידה ניתן היה להפליג בקטנותו של היקום. רשאי פלוני לומר, "חביב עליי קוסמוס עצום זה, על ריבוא כוכביו והמון ברואיו". אך מדוע לא יאמר, "חביב עלי קוסמוס קטן וביתי זה, על סיעת כוכביו ואספקת הבקר שיש בה להשביע את העין"? הטענה האחת טובה כמו האחרת; ושתיהן אינן אלא המיית לב. הלב עשוי לעלוץ משום שהשמש גדולה מן הארץ; בה במידה רשאי הוא להתרונן מכיוון שהשמש אינה גדולה יותר מכפי שהיא. אדם בוחר להתרגש נוכח גודלו של העולם; מדוע שלא יתרגש גם לנוכח קוֹטנוֹ?
מסתבר שאני עצמי חש כך. כאשר מחבבים דבר מה נוקטים כלפיו לשון הקטנה, אפילו יהא זה פיל או פרש רכוב על סוס.
 
 —–
שימו לבכם לבלוג המח. אני מניח שרוב קוראותיי כבר מכירות אותו. כולם ברשת מנסים לנחש מי הכותב שמרעיד את הרשת עם טקסטים נועזים, פרועים ומחוצפים. יש הטוענים כי מדובר באדם מוכר מעסקי האימפורט אקספורט. באחד הפוסטים הוא מתייחס לגנדרנות ומתרגם מתוך ספר עצות לגנדרן:
איש תחבולות הוא אמן הלבוש. שהרי אין להופיע באופן זהה בביקור אצל שר ובביקור אצל פילגש, בביקור אצל דוד רודף בצע ובביקור אצל בת-דוד עדינה ואצילית. זכור, אין דיפלומטיה עדינה יותר מזו של עולם המלבושים.
 
אני בטוח כי כאשר כותב הבלוג, המטיף לדנדיזם בישראל, ייחשף, יתגלה כי מדובר באדם לא מגולח הלובש בגדים מרופטים. עוד נראה את קלונו של השרץ! אני חושד בא.ב. דן.

—-
 
אמש גמעתי בהתרגשות מבוקר עד ליל את 'הדודן פונס' של אונורה דה בלזק, בתרגום יהושע קנז, אני פוחד להיכנס לפרטי הרומן הענק הזה, כדי לא להרוס לקורא המסכן, אבל כמה דברים עליו בכל זאת: במהלך הספר, הכותב פשוט מרמה את הקורא. בתחילת הספר אתה לומד לתעב את פונס הטרחן, שאינו יכול למצוא אושר בלי לסעוד על שולחנות אצילי-זוטא שאינם מעוניינים בו, ובסוף אתה בכל ליבך מאוהב בו, רוצה בשלומו, ומבין שאתה עצמך הוא פונס, בלא שיהיה כל שינוי בהתנהגותו. אתה פשוט מבין ששאר הדמויות מנובלות ממנו בהרבה. השינוי הזה מזכיר את ההפתעה של רעו הגרמני מהשוערת הרמאית, מהערצה ברגע מסוים לשנאה.
לאחר סוף הספר, יש שני עמודים המתארים מה קרה לאחר קץ העלילה ושם המחבר טוען שכל הסיפור אמיתי. היות ומי שמתגלה כמנצח בעמודים האלה הוא באמת הצד העשיר הגובר על כל הנוכלים הקטנים, אפשר להניח שהסיפור הוא לא בדיון, אלא האמת. אפשר היה גם בלי הסיפור שבסוף. אפשר להוסיף את הדף האחרון הזה לכל סוף של ספר: קורה משהו, יש מאבק ואז יש מי שיוצא וידו על העליונה. סוף. ואז העשירים מנצחים. וכמו אצל הדודן פונס גם כיום. ראו גם היום בבלוג של רביב דרוקר, פשוט מנצח זה שמשקיע בעורך הדין הטוב יותר. בכלל, הדודן פונס הוא לגמרי על פוליטיקה ישראלית: עד שאתה לומד לתעב מישהו כמו שצריך, אתה מגלה שהוא האופציה הפחות רעה. ראו את אולמרט, כל כך מנוול אין, והנה לצידו שניים מנוולים פי שלושה.

—-
בספר השירה החדש של מארק סטרנד בתרגומו של עוזי וייל, השירים יפים כמו סוף של מסיבת קוקטייל, כשעולה אור שמש עלוב.

Both comments and trackbacks are currently closed.
%d בלוגרים אהבו את זה: