שריפת הגלובוסים ברוטשילד פותחת את השאלה מיהו אמן: מעצב הגלובוס או המצית?

קראתי עכשיו שהוצת הגלובוס הראשון בשדרות רוטשילד. נשאלת השאלה האם אנשים שמאיירים או מכיירים גלובוסים ברוטשילד (אשר חלקם מכוערים במידה בלתי תיאמן) עבור 100 החברות הגדולות במשק הינם אמנים.

השאלה מהי אמנות פותחת נושא מורכב וגזי כמעט כמו 'מהי שירה', ואני בוודאי לא טיפוס טהרן בהגדרת האמנות או השירה. לעתים טראשיות קיצונית דווקא מקבלת איכויות של אמנות: הייתי עֵד לתערוכת טלפונים שעוצבו על ידי דוגמניות והונחו במוזיאון כלשהו בחיפה. נראה לי שהיה לזה כבר ערך אמנותי, אפילו ביקורתי.

מחיפוש שמה בגוגל נראה שהאמנית שגלובוסה עלה בלהבות עשתה קודם מספר עבודות אקולוגיות מעניינות והיא בוודאי עצובה וכועסת כרגע על כך שעבודתה הפכה לאפר. אחד הבלוגרים הציג אותה כמי שרק רוצה להתפרנס קצת ואת המציתים כ'ונדלים', אותם שבטים סקנדינבים\רומנים שהחריבו בין השאר את קרתגו האהובה עלי.
מצד שני, כדאי לשים לב לתצלום השלט השרוף: העבודה חתומה בראש ובראשונה על ידי לוגו גדול-מידות של 'הבורסה לניירות ערך' ותאגיד תרופות בשם 'פריגו קומפני' (לשעבר אגיס) ושמה מופיע שלישי ברשימה. גם מסיקור האירוע (על ידי כתבי צרכנות ולא כתבי אמנות) מתברר שלמעשה העבודות הן חלק מקמפיין פוליטי ימני-קיצוני שנועד להרגיע את הציבור שמצבו החברתי מדרדר כשהוא רואה קומץ אנשים מתעשרים על חשבונו ומכפילים את הונם, כשהוא עצמו נלחם עם תשלום השכירות ועובד בשכר של 22 ₪ לשעה. כדי שיהיה ברור יותר, אעביר את זה מהשדה החברתי לשדה הפוליטי-לאומי: הדבר דומה לכך שיתנו לאמנים לעצב מאה קרפדות ענקיות עם שמות של התנחלויות ויניחו אותן ברוטשילד או בכיכר ברמאללה.
 
במאמר של שרה ברייטברג-סמל בסטודיו על תערוכת "ארטפוקוס" שבה צה"ל אישר את העבודות, דובר על כך שבעידננו הדבר המרכזי שנותר לאמן הוא חתימתו. מכיוון שכאן השם של האמנית מופיע מתחת ללוגו גדול של הבורסה ואף מתחת לשם של החברה, פריגו ישראל, אפשר לומר שהעבודה שלה הושחתה פעמיים. בפעם הראשונה על ידי פריגו קומפני והבורסה לניירות ערך. ושימו לב שבאתר התערוכה השערורייתי, שֶם האמנים כלל לא נזכר והגלובוסים מתוארים על-פי שם החברה. מדובר אם כן, בעבודה שחתומה על ידי חברה בורסאית, כמו שלמשל לוגו של חברה בורסאית הוא נכסה של החברה בראש ובראשונה. נשאלת שאלה הלכתית נוספת שאליה נדרשים הזמנים החדשים והקשים: האם אפשר להגדיר חברה בורסאית כאמן (אמנית). אני חושב שהתשובה היא שבתנאים מסויימים, חברה רגילה יכולה להיות מוגדרת כאמנית פלסטית, אבל חברה בע"מ לא יכולה בשום אופן להיות אמנית, כי היא מתנערת מאחריות ליצירה. 
 
בזמנו, הצגנו את השור השרוף (של אל-על המופרטת בזול לאחים בורוביץ' שבדיוק רשת הסופרמרקטים שלהם פשטה רגל בלי לדאוג לזכויות הבסיסיות של העובדים) בתערוכה "דורון" ב"מנשר", שעסקה בקשר בין זכויות עובדים לאמנות (בעקבות התמונות נחקר עורך מארב דאז, רונן אידלמן ומחשבו נלקח), ועבודה נוספת, של גל דרן של גבר העומד כמשתין על השוורים. במקרה ההוא, אני מעלה את הטענה הפולמוסית שאפשר להתייחס לשורפים כאל אמנים, אמנים חברתיים המשתמשים בבנזין במקום בצבעי גואש וטרפנטין ובגפרור במקום במכחול. במעין האחרון היתה עבודה של האמן איגור גלמן-זאק, שמת לאחרונה. בעבודתו 'מבצע אדום על לבן' (מעין 3, עמ' 78), הוא הציב עגבניות על מיצב של האמנית רייצ'ל וויטריד בטייט מודרן וטען 'גברת וייטריד משעממת'. כך שבוודאי תגובה פלסטית לאמנות (או ללא-אמנות) יכולה להיחשב אמנות.
 
כמשתתף בביאנלה בהרצליה "העורף" (אוצר: יהושע סימון), היה מעניין לקרוא את ביקורתה של חמדה רוזנבאום בעכבר העיר על הביאנלה, שדיברה על התל-אביביות של התערוכה ההרצליינית (וגם כאן). עסקתי בנושא גם בעבודה שלי, המציגה להֶלֶך בהרצליה או לשכנים שלי למיצג את דירת החדר שלי במרכז תל אביב בזמן אמת. נראה כי האמנות בתל אביב מתקיימת על אף העירייה, וכשישנה "אמנות" שהעירייה מסייעת לה זהו רק במפגני הון כעורים כמו הגלובוסים והשוורים. כבר כתבתי פעם על הסיטואציה המשפילה שבה ניסינו לגייס 3000 ש"ח מהעיריה ל'היכל האמנויות של האקדמיה החופשית' וקיבלנו מכתב סירוב כמעט חצי שנה אחרי שהתערוכה ירדה. זה היה שיעור טוב עבורי – אל תמתין לממסד. 

בסיטואציה הנוכחית, אמנים המציגים במוזיאון תל אביב צריכים לכתת רגליהם ולמצוא ספונסר. לא הרחק, בחולון, וכעת גם בהרצליה, ניתנים תקציבים מכובדים לאמנות מודרנית ומתייחסים אל אמנות בצורה סבירה ובכבוד. החמצתי את 'אמנות הארץ' לצערי, אבל הבנתי שגם שם יריד בכחנלי ענק ניסה להעיב על התערוכה היפה-בוודאי של האוצר אורי דסאו. יש לי שאלת תם: מדוע בניגוד לסוקולוב הרצליה, לא הופכים את שדרת רוטשילד למקום שבו אמנים עכשוויים מציגים את עבודותיהם, לאו דווקא דרך פסלי חיות, פשוט אמנות, כשהם חתומים עליה, ולא חברות בורסאיות? אף שאם לסתור את עצמי, אולי טוב שלא מסייעים לאמנים בתל-אביב ומותירים אותם רזים. יתכן והאמנות היתה פחות שוקקת אם היתה מסובסדת ומחובקת יותר. כך גם העיריה משאירה לאמן הרציני והמחויב תפקיד: לשרוף עבודות.
 
הביקורת שיש לי על הגלובוסים המסוימים הללו והקשר שלהם להון לא מפריעים לי לאהוב גלובוסים. אני זוכר את עצמי כילד מקבל גלובוס מדיני מאיר, שהפלסטיק כמעט תמיד יצא ממנו ושהפרדת הצבעים לא היתה מדויקת במיוחד. מסתכל בשעת ליל על המדינות בגלובוס המדיני או באוסף הבולים שלי ונהנה מהאיים המלדיביים, ס.ס.ס.ר, לוקסנבורג, פרס. אבל הכי אהבתי את לסותו, מדינה ללא-מוצא לים שממוקמת בתוך דרום אפריקה, שאז היתה מדינת אפרטהייד. כבר כילד הייתי טיפוס אינטרנציונלי וקוסמופוליטי. גלובוס הפלסטיק הקטן סימל את האהבה שלי למין האנושי בעולם, ללובי, לאמריקאי, ולתושבים של מה שאז היתה וולטה עילית. 
 
מעריב תומך כמובן בגלובוסים

גם הבלוג של ליטל מתנגד לגלובוסים

חבורת הירקון 70 ביוזמה מוצלחת – הבלופים