נתגלה הקליפ פיצה מסונול \ על פסטיבל השירה קצה במצפה רמון

במשך שנים חשבתי שהקליפ הזה הלך לאיבוד לעד. אבל אחרי שהופעתי עם השיר אתמול בלבונטין 7, הבמאי פשפש במגירותיו הסודיות, איתר אותו, והעלה לרשת. הקליפ יוצא הדופן של השיר "פיצה" יצא לפני 5 שנים וכמו כל הקליפים שלי, לא זכה להצלחה רבה מדי, אולי לכמה צפיות ב"נטו", רצועת הקליפים הזכורה לטוב בעריכת גיא מימון. בקליפ משתתפים גם הזמרת יעל פיצה ורם אוריון המפיק. הוא בוים על ידי שאול בצר. לשניה רואים את השכן של רם, ויקטור אזוס, הבסיסט של אטרף, כשהוא תולה כביסה.

זה לטעמי השיר היפה ביותר שכתבתי או שרתי, הוא נכתב במקור על טינקר-בל, שהייתי כרוך אחריה בשנים מסויימות ולא שמה עלי במיוחד. היא גם סירבה לשיר איתי דואט, למרות שיש לה קול יפה מאוד. מהרגע שפיצה הסכימה לשיר, השם השתנה מטינקרבל לפיצה. זה שיר מאוד רומנטי וקיטשי, אחרי הכול, אני סך הכול טיפוס רומנטי וקיטשי כמו בת 17 שמתאפרת לפני נסיעה לדרייב-אין. באותה תקופה אהבתי מאוד פופ איטלקי בנוסח סאן רמו ואת הברידרז. וההפקה של רם נהדרת. אחרי שנה הוא גם יצא באלבום שלי בארצות הברית.

עכשיו רק צריך לגלות חומרים של קנאק\פופ, להקתי המיתולוגית, ואת הקליפ של קרן ציטר לשיר 'י"ח שושנים לבת הי"ח', שיצא באותו אלבום. ציטר הפכה לימים לאמנית מובילה באירופה הקלאסית, ואני נשארתי איתכם פה, בצל. על כל פנים, גם אנשים שלא אוהבים את יצירתי, אפילו אוייביי הגדולים, יהנו לראות את הרעמה המצחיקה שלי באותה תקופה, ששווה ועדת חקירה נפרדת.

 

את הקליפ ניתן לראות בלינק הבא:

http://youtube.com/watch?v=ENbst__fVCQ

 

על 'פסטיבל קצה' (נוסח ערוך)

 פסטיבל קצה לא היה פסטיבל עשיר או מפנק, להפך. הוא היה פסטיבל ספרטני בן יום אחד, שהטריד משוררים ממיטתם הפושרת בשש בבוקר והשיב אותם הביתה אחרי חצות. הוא לא העניק למשוררים מלון שבו אפשר לכתוב, להרהר, ולגרוף על צלחות גבינה צהובה פרוסה דק, כמו במלונות שלושה כוכבים במטולה או אפילו בפסטיבל הנהדר של אילנה שחף במדרשת שדה בוקר, שבו אטול חלק גם השנה בסוף החודש. אבל האירוע היה מרגש מאוד.

אף שלכאורה הפסטיבל היה קשור בראש וראשונה לנושא השירה המזרחית העולה כפורחת, זה לאו דוקא היה הדבר המשמעותי  באירוע, אולי כי ביליתי זמן ארוך עם מתי שמואלוף והנושא מוכר לי מעט. גם לעניין הקצה אני לא מתחבר, אולי במובן של קיצוניות. כבאר שבעי במקור, אני גם לא רואה כל אקזוטיקה שבפריפריה הישראלית וב"מדבר". ומושג 'הדור השלישי', בעיקר בביטויו האשכנזי, נראה לי תמיד כמשהו שקשור למשטר הפסיכולוגי שבו העולם שקוע, ולתמות של הנאה מהטראומה. נוסף על כך, כמי שגידל בצל עד לאחרונה, איני מאמין שלאדם או לכל חברי ממלכת החי – קרנפים כטרוטות – ישנם שורשים, אולי שורשים מלאכותיים. עבורי, המרכיב המפתיע בפסטיבל הוא דווקא העליה הזוהרת על הבמה של השירה הדתית, שירת הקודש בת ימינו, שעד-כה כמעט ולא נחשפתי אליה. חביבה פדיה כתבה בנושא מאמר פולמוסי בהארץ ספרים (אני מכונה שם צ'יקו ארד) שזכה לתגובה מעניינת של גבריאל מוקד, אבל רק במצפה רמון פגשתי את הכוחות האלוקיים הללו.
אני חושב שרבים יצאו מהפסטיבל כשהם מהרהרים בהופעה האדירה של המשורר יחזקאל קדמי חובש-הכיפה השחורה, שהמטיר את שירו על הקהל כנביא זעם. קדמי הוא משורר גם כי סירב לרדת כשהתבקש על ידי המארגנים בנימוס-רב: משורר או אמן הוא איש של התנגדות, אדם שלוקח את זמנם של הסובבים ועושה בהם לפי רצונו. אמן נמדד הרבה פעמים במאבק שלו מול מה שקוראים בגלובס "הרגולציה", מול החוק.
אחד מהדברים הייחודיים לפסטיבל קצה הוא הטבעיות של השֵייק בין דת לחילוניות (בהנחה שיש שני תבלים – יוניברסים – כאלה). בערבי שירה הרבים-מדי שנטלתי בהם חלק, כמעט ולא היו דתיים. ואם היו, הם היו מעין דתיי מחמד, ולא המנה העיקרית. כלומר הם היו "הדתיים", או "הדתיים שעבור החילוניים" כאן הם היו חלק טבעי מהכנס. גם לא עשו סיפור מהעניין, "המשוררים הדתיים" היו פשוט "המשוררים".
תמיד הייתי סבור שמשורר לא יכול להיות ממש חילוני, שירה היא עניין דתי – יש בה טקסיות, מסתורין, כשף, והיא לא מובילה להישגים חומריים לבעליה, להישג של חולין. כל עניין ההשראה אינו מדעי ולא ברור מנַין הוא נוחת על המשורר המסכן (האמן פסח סלבוסקי התייחס לנושא ההשראה בספר האמנות החשוב 'ההשראה חוזרת לתיקונה'). גם בצריכה: הסיבה שמילים מסוימות מביאות להתעלות מזכירה פעולה בריאתנית ולא אבולוציונית. אני על-כן חש ככופר ולא כחילוניץ חילוניים באמת הם אנשים אנליטיים וחסרי אוירת קדושה, הם יכולים להיות מתכנתים, בודקי כשרות, שרי חקלאות (בניגוד לסגני שרים שיש במקצוע שלהם מהרוחני).

הפסטיבל הזכיר לי קצת את הערבים היפים שהאקדמיה החופשית ערכה בזמנו עם אנשי היידיש, בכך שאפשר להטיל על המפה הירוקה את קלף השפה. כשמשורר מפסיק לשיר בעברית ואומר איזו הלצה ביידיש\לדינו\ בגדדית\מרוקאית, איזה רחש חסר-קול עובר בקהל, איזו התפעמות. הקסם תמיד עבר גם אלי, אף שאף אחד אצלנו בבית לא דיבר יידיש\לדינו (אולי קצת מרוקאית בבאר שבע).

אחת הסיבות להצלחה של האירוע היה מרכזיותן של הנשים בערב הזה. במיוחד בשיחות בחוץ עם פלורה שושן, יוצאת הדופן, היפה והכריזמטית, ראש העיר של מצפה רמון, שאפשר לומר, הפציצה; המשוררת ברכה סרי (שהציעה יוזמה להקים שירותים ציבוריים בכל צומת בירושלים, כדי שהגברים לא ישתינו בסמטאות); ושלוש בחורות מעמותת 'אחותי' שהתחרו על ליבי בהצלחה רבה. 
כחוט השני בערב עבר היחס אל 'האב' בשירה, דוקא כמי שכמעט לא מתעסק במשפחה או בנושא 'האב' ביצירה שלו (באופן מעניין, דוקא 'הינשוף', השיר שקראתי, מתאר פרויקט בניה של אבי המודד בילדותי). נושא האב קשור גם ליחס של הפסטיבל ושל 'הסצינה' שסביב הפסטיבל למשורר ארז ביטון, שישב כדמות מיתית, אורקל על ספה, ואנשים חיכו לברכתו. כ"משורר אשכנזי" לכאורה, אני לא מרגיש שיש לי אבא כזה, הוא גם לא חסר לי, אולי זה היה בתקופת ביאליק ואלתרמן.
אבות השירה החדשה בישראל הם הורים לא-כוחניים: אבידן-וולך-זך לא משדרים עוצמה אלא להפך, חולשה והתפוררות. אלה הורים שלא נמצאים אף פעם בבית, ומנסים להתחיל עם החברות של הילדים, הורים שאין טעם לרצוח, אלא עדיף לסנן בסלולר.
 
כשהכריזו על הפסטיבל בתקשורת, היו הרבה דיבורים על הפסטיבל המזרחי, ואף נטען שזה פסטיבל גזעני – פסטיבל שלא ייתן כניסה ללבנים. אני חושב בדיוק ההפך. הפסטיבל נותן אלטרנטיבה אמיתית ולא מתחנפת, ברגעיו הטובים יותר הוא השתמש במזרחיות לא
כאל עדה בעלת איכויות גנטיות אלא כמנוף לשיחה על נושאים לא-הגמוניים רבים. אחד מהם היה בשירה הישיר של המשוררת יודית שחר, ודאי אחת המשוררות הטובות ביותר שחשף כתב העת מטעם, השיר על עבודתה ב"סדנאות מיזוג אוויר" של שירות הלקוחות, שגם התפרסם ב"אדומה". וכמו שציין מתי שמואלוף בבלוגו, במקום להאבק על כסא בפסטיבל שירה, במקום לספור לבנים מול שחורים, במקום לשלוח מכתבים, להתחנף, ולהקים לובי, צריך פשוט להקים פסטיבל, ואז להזמין את מי שרוצים, מזרחי או אשכנזי או אותי.

זה גם היה הרעיון האסטרטגי מאחורי מעין. כשראינו שאין דרישה גדולה במיוחד לכתיבה מהסוג שאנו מציעים, שאף אחד לא רצה את הפוליטיקה שלנו, ושהכול מאוד משעמם אותנו, עבדנו בשיטת "דו איט יורסלף", הקמנו לעצמנו עיתון, אירגנו ערבי שירה בשטחים ציבוריים שלקחנו חזרה לידינו, פתחנו את היכל האמנויות של האקדמיה החופשית (בשנת 2000). זה לֶקח לכל ציבור או רעיון – לא לנסות "להשתלב" במקומות שלא מעוניינים בך, או מעוניינים למהול ולעקר את המסר שלך, אלא להשיג אמצעי ייצור, לתפוס שטח, לרוץ בכל הכח אל הקצה.

מואיז בן-הרוש ואלמוג בהר על הפסטיבלח

Both comments and trackbacks are currently closed.
%d בלוגרים אהבו את זה: