אודות הספָּרים \ מרק טוויין


 

כל עניין ועניין בעולם דינו להשתנות מלבד הספָּרים, אופיים של אוחזי-המספריים וסביבת העבודה של הספר. על אלה נגזר לעמוד במקומו לעולם ועד. כשם שתיכנס אל היכלו של ספר בראשונה, כך יתרחש אצל כל הספרים שתחת קורותם תבקר במהלך ימיך על פני האדמה.

באותו בוקר, הייתי זקוק לתגלחת מהסוג הרגיל. בחור אחד התקרב אל דלת המספרה מרחוב ג'ונס, כשם שאני העפלתי מרחוב מיין. דבר שקורה תמיד במקרים כגון אלה. החשתי את צעדיי, אך לשווא. הברנש חדר לדלת בצעד יחיד לפניי, ואני רק יכולתי לעקוב אחר עורפו ולצפות בו משתרע על הכסא הפנוי, זה של הספר הטוב ביותר במספרה.

כך קורה תמיד. התיישבתי, מייחל לרשת את הכסא של הספר העדיף מבין השניים שנותרו. זה החל לסרק את שיער הלקוח, כשרעו למקצוע השתהה בסידור ולִחלוח תלתלי הלקוח שלו. חישבתי בהתרגשות רבה את הסתברות הסיכויים העומדים בפניי להסתפר אצל הגלב הטוב מביניהם.

כשראיתי שמר 2 עומד להוביל על מר 1 הפכה ריגשַתי לדאגה. כשספר מספר 1 עצר לרגע קט על מנת לנקב את כרטיס החפיפה של לקוח חדש, ונסוג במרוץ, הפכה הדאגה שלי לחרדה רבתי. כשמספר 1 התעשת ובבת אחד יחד עם עמיתו הסיר את המגבות והבריש את אבק הפודרה מלחיי הלקוח, ושניהם השתוו בסיכויים למלמל "הבא בתור", עצרה נשמתי מלכת. 

 אך בדיוק ברגעי הסיום, עצר מספר 1 כדי להעניק מספר לטיפות-מסרק לגבות הלקוח. וניכר היה שהוא יובס במירוץ. בלב זועם, נטשתי את המספרה כדי לא ליפול לזרועות מר 2, היות ואיני ניחן בתכונה מעוררת הקנאה המאפשרת לאזרחים מסויימים להביט בלב צונן אל עיני הספר הממתין ולומר לו שהם מחכים לספר האחר.

טיילתי כרבע שעה, ושבתי למספרה, מקווה שהמזל יאיר לי פניו הפעם. מובן מאליו שכל הכסאות היו תפוסים עכשיו, וארבעה אנשים חיכו ללא-אומר, מטושטשים, לא חברותיים, ובעלי מבט המום, כשם שנוטים הבריות להראות כשהם ממתינים בתור אצל הספר. התיישבתי אפוא על אחת מיחידות הספה הישנה, ספה ולה מסעדי ברזל. וניסיתי להעביר את הזמן בעלעול במודעות לתחליבי פלא לגילוון השיער. לאחר מכן, עיינתי בכינויים השמנוניים על בקבוקוני מי הקולון, קראתי את השמות ושיננתי את המספרים על מגוון ספלוני הגילוח שעל המכתבה, למדתי את ההדפסים הזולים והמוכתמים שעל גבי הקיר, שתיארו קרבות, נשיאים לשעבר, סולטנים שרועים בחושניות ונערה נצחית ומעייפת למדי שחבשה את משקפי סבה. קיללתי בלבי את הקנרית העליזה ואת התוכי שרק ספַרים מעטים מצליחים להימנע מהם. לסוף חיפשתי את הירחון המאוייר שפחות הושחת מבין אלה שריפדו את השולחן העלוב, ושיננתי את הפרשנויות המוטעות למיני פרשיות ואירועים נשכחים שהוצגו שם.

לבסוף תורי הגיע. קול קרא "הבא בתור", ונכנעתי ל— מספר 2, כמובן. הן תמיד זה כך. בקול עניו ציינתי שאני ממהר. הדבר היכה את הספר שלי בפליאה קשה, כאילו מעולם לא שמעו אוזניו אודות מקרים שכאלה שבו זמנו של הלקוח דוחק. הוא גילח את שערי ולחץ מטפחת תחתיו. הוא דחס את אגודליו אל תוך צווארוני והתקין שם ממחטה. הוא רפרף את שיערי בטלפיו וקבע שהשיער זקוק לקיצוץ הגון. אמרתי שאיני מעוניין להסתפר. הוא ריפרף בשנית במבטו על רעמתי והחליט שהשיער מעט שופע מדי עבור האופנה האחרונה, ועדיף להוריד קצת, בייחוד בעורף. אמרתי שרק לפני שבוע הסתפרתי. הוא שקק מעל שיערי, בוחן אותו בכובד ראש, ואז הקשה בזלזול בולט, מי היה זה שסיפר אותי. הגבתי באופן מיידי, "זה היית אתה". ובכך, נגעתי בלב העניין, מן הסתם. הוא שקע בקציפת הקצף תוך כדי שהוא בוחן את בבואתו בראי, עוצר מדי פעם כדי להתקרב על מנת לבחון את לחיו במדוקדק או כדי להיטיב להביט באיזו שומה שבקעה מעור פניו. אחר כך, הקציף צד אחד של לחיי והיה ממשיך לצפות בקצף עבה גם את הצד השני, אם לא היתה מסיחה את דעתו תגרת כלבים. הוא מיהר לחלון ונשאר שם עד שהוכרע הקרב, מפסיד שני שילינג בהימורים עם ספר אחר, דבר שמילא אותי סיפוק רב. רק אז סיים להניח את הקצף על לחיי והחל לעסות את התקצופת באצבעותיו.

עתה, החל להשחיז את התער באמצעות כתפיה עתיקת יומין, מתעכב זמן ממושך בשל ויכוח על נשף מסכות מפוקפק שבו נטל חלק בליל אמש, כשהוא מחופש לסוג כלשהו של מלך בעזרת מלבוש שנתפר מפשתן ארגמני ופרוות חולד הרים מזוייפת. הרושם שהקרין על עלמה מסויימת שהכה בקסמיו אמש מילא אותו סיפוק גדול כל כך עד שעשה כל שיכול לגרור את הדיון בנושא זה, מעמיד פנים שהוא נפגע מלגלוגם של ידידיו. עצם העלאת הסוגיה הביאה לידי כך שסקר את עצמו ברצינות רבה יותר במראה. הוא הניח את התער על השולחן, והבריש את שיערותיו בשימת לב מרובה, מסתיר גבחת ליד מצחו, על ידי הנעת חלק של שיער ממרכז הפדחת. לאחר מכן, במחוייבות מרובה לענין, הבריש שני אגפים משיערו קדימה. בזמן זה, הקצף התייבש על פני וכנראה פעפע לתוך הרקמות בכמה איברים חיוניים שלי.

עתה, לראשונה, החל לגלחני, מטמין את אצבעותיו ברקותיי, כדי למתוח את עורי. הוא שקשק את ראשי בעוז, משוכנע שהגילוח דורש זאת. כל עוד גילח את החלקים הנוקשים של פניי לא הבעתי כל התנגדות למחוות שלו, אך כשגרף, ניסר ושיסה את סנטרי, החלו דמעות יורדות בזווית עיני. כעת הפך את חוטמי לידית כדי שזה יסייע לו להתכוונן אל זוויות השפה העליונה שלי. ובדרך זו חשפתי בעדות נסיבתית שחלק מהגדרת המשרה שלו היתה להבריק את תנור הנפט. פעמים רבות ביושבי במקומות כאלה הרהרתי אגבית האם זהו תפקידם של הספרים או של בעל הבית לעשות זאת. 

שעשעתי את עצמי בשאלה היכן הסיכוי הרב ביותר שהוא יחתוך אותי בפעם הבאה, אך הוא הקדים את מחשבותיי וכרת את קצה סנטרי עוד לפני שהעליתי בראשי שכך יקרה. לפתע השחיז את התער— הוא היה צריך לעשות זאת קודם. איני אוהב גילוח למשעי, ולא רציתי שיעבור עלי בשנית. ניסיתי לשכנע אותו להניח את התער, חרד שיפגע גם בצדי הלחי, האיזור החביב עלי בפנים, מקום עדין שבו תער לא יכול לעבור פעמיים בלי גרימת נזק. דרשתי ממנו זאת במפגיע, אך הוא אמר שברצונו להחליק איזו גבשושית מחוספסת. ובאותו רגע הוא המעיד את התער על האיזור האסור ופצעון נורא של גילוח עמוק פרח שם. 

כעת השרה את המגבת במי קולון וברשעות טהורה הצליף וריסק עם המגבת על פניי. כאילו מנהגם של בני האדם לשטוף בדרך הזו את פניהם. לאחר מכן ייבש את פניי על ידי כך שהצליף בי עם הצד היבש של המגבת, ממש כאילו בני האדם נוהגים מימים ימימה לייבש את פניהם באופנה כזו. רק לעתים רחוקות ינגב אותך הספר כאילו היית נוצרי הגון. אז נעץ עוד מי קולון אל תוך החרכים, ודיכא את הפצעים על ידי בזיקה של אבקת עמילן, השרה שוב את המטלית במי קולון ואין ספק שהיה ממשיך להשרות ולפדר אותי עד קץ כל הימים, אילולא הייתי מתמרד ומתחנן שיפסיק עם זה. הוא פידר את כל פניי עכשיו, יישר אותי על הכסא, ובאמצעות אצבעותיו החל לחרוש במעבי שיערותיי. הוא הציע שמפו, ואמר ששיערי זקוק לחפיפה באופן דחוף, בהול, גרסתי שחפפתי את שיערי בשמפו באופן מקיף ביותר רק אתמול. כך ניצחתי אותו בשנית לעת קצרה. לאחר מכן המליץ על "משביח השיער של סמית'" והיה נכון למכור לי בקבוק. סירבתי. הוא היה מלא תשבוחות לדגם בושם חדש, "עינוגי הטואלט של ג'ונס" והציע למכור לי משהו מזה. סירבתי בשנית. הוא ניסה להציג בפניי תגעולת רחיצת שיניים פרי שפיתח במעבדה. סירבתי גם להצעה לסחור עימו בסכינים.

הוא שב לעיסוקו לאחר כשלון אחרון זה של היוזמה, והתיז על כולי, מרגל ועד ראש, טבל את שיערי בנוזל סמיך על אף מחאתי, שפשף ומרח הרבה מזה על שורשיי, וסירק והבריש את היתר, מסתיר את החלק הריק בשיערי באמצעות הנעת שיער המצח, ואז, כשהוא מסרק את הגבות הזעומות שלי, מזהם אותם במשחה, מציג את הישגיו, מספר על נצחונות במשחק קלפים כלשהו. או אז עלו באוזניי שריקות המעידות כי בדיוק 12 בצהריים עכשיו ואני מאחר את הרכבת בחמש דקות. הוא חטף את המגבת, הבריש אותה ברכות על פניי, העביר מסרק בגבותי ושורר בעליזות "הבא בתור".

ספר זה איבד את הכרתו בשל שבץ והלך לעולמו שעתיים מאוחר יותר. אני ממתין ליום הנקמה שלי – קבעתי לבקר בלווייתו.


עברית: רועי ארד

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • מירי פליישר  On 18 בספטמבר 2007 at 19:29

    מזמן לא התגלגלתי מצחוק ככה
    תודה

  • בועז  On 18 בספטמבר 2007 at 21:43

    איזה יופי. כמה מצחיק ומקסים…

    תביא עוד

  • שפי  On 19 בספטמבר 2007 at 13:15

    אני לא מכיר את המקור, אבל כנראה שהבחירה שלך בעברית קצת ארכאית היא נכונה. אין ברירה, כמו תפאורה ותלבושות בסרט שעלילתו לא מתרחשת בימינו.
    לא קלטתי את המשפט האחרון, או שלא אהבתי אותו, או שלא תירגמת אותו טוב.

  • אודי שרבני  On 19 בספטמבר 2007 at 23:40

    יפה.
    לא מכיר את המקור, אבל נראה כתרגום טוב. (כמה סתירתי המשפט הזה נשמע)

    יש (היו) שני ספרים באבן גבירול, מבוגרים מאוד. אחד הלך לעולמו לא מזמן והנותר (1, או 2) סיפר עם מודעת האבל מגולגלת על הדלפק.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: