האמריקאי השקט של גרהם גרין וביטחוניזם\ דוקומנטלי

אני קורא בשנית את "האמריקאי השקט" שקראתי כנער, ספר יפהפה ומר של גרהם גרין על הכיבוש בוויטנאם. גרהם גרין לא זכה להערכה שמגיעה לו, משום מה. אולי כי הוא קריא מאוד ולא סימבולי, כך שאינו מסייע לפרנסת מרצים לספרות. נגזר על אלה, כדי להתקדם מבחינת כלכלת-כח אקדמית, למנף יוצרים עמומים וסתומים (ומתים), שמתייחסים לתאוריות מסוימות שהם מקדמים, או המרצים שלהם מקדמים. גרהם גרין הוא אנטי-פרשני, החומרים צפים על המים המלוחים של העלילה, ולכן מחקר עליו לא יסייע לאיש במנגנוני הכח הפארא-צבאיים הללו.
על כל פנים, אני ממש מתמוגג מכל פרק. פאיל, האמריקאי השקט, הדמות הראשית בסיפור, זו שמתה בתחילתו, מזכירה מאוד את הבטחוניסטים של בתי הקפה בישראל. הוא אמריקאי בתול מהמשלחת המסחרית. הוא מוצג כבחור טוב, בניגוד לשאר האמריקאים והעיתונאים, אבל מעריץ את הצבא ומתייחס אל המציאות כאילו מתוך ספרי אוריינטליסטים ברוח "מלחמת הציביליזציות" (של שנות החמישים). מולו, המספר הוא מפוכח לגמרי, גיבור מותש קלאסי של גרהם גרין, אולי כמו בריטניה המותשת, כובשת העולם שהתעייפה מהפעולה הזו.
לאחר שהצרפתים כבשו חזרה של שני כפרים שאיש לא ידע שהוייט-קונג השתלט עליהם, אומר פאיל האמריקאי דברי שבח לגנרלים: "אני מניח שהם היו יכולים להרויח כפליים ממשכורתם אילו עסקו במסחר, וזה מבלי להסתכן".
והמספר עונה, "אבל אז הם היו צריכים לעבוד".

 

ראיון שבמקרה התפרסם היום עם גרהם גרין בגארדיאן

התייחסות של נשיא ארצות הברית לספר האמריקאי השקט

—————

 

"דוקומנטלי" של ידידתי מעין אמיר, שיצא לא מזמן כיוזמה יפה של "הקרן החדשה", הופך לספר התאוריה הבסיסי של הדוקומנטרי העברי. בספר מרוכזים מאמרים מגוונים. אתייחס רק למאמר של צבי טל על "האם שמעת על הפנתרים" של ניסים מוסק, סרט שהתוודעתי אליו במקרה כי הגיטריסט שלמה מזרחי, חבר טוב שלי, היה ממונה על פס הקול שלו.

הסרט מתחיל מנקודה מעניינת. ב1971, כשהיה עלם חמודות צעיר, צילם ניסים מוסק סרט תדמית לפנתרים. הסרט אבד ואפילו היו טענות שהממסד חטף אותו. לפתע, בתחילת האפסטיז, נמצא עותק של הסרט בארכיון סינמטק ירושלים, מכאן מתחיל מוסק במסע חיפוש בלשי לגלות את כוכבי הסרט. התוצאות מרתקות.

התזה המבריקה של המאמר היא שהסרט עבר את אותו תהליך קואופטציה של הממסד שעברו הפנתרים השחורים, כדי להגיע לשידור. צבי טל (שגם תרגם למערבון את המניפסט של הרעב של גלאובו רושה) מגדיר את הנימה של הסרט כ"כנועה ונוסטלגית", ומתייחס בביקורתיות לפיצול שלו לשני סלוטים כדי להפוך לנגיש יותר. ואגב, גם הפנתרים השחורים התפצלו נדמה לי למספר מפלגות.

אף שאיני פוסל את הז'אנר באופן גורף, אני חושב שבישראל יוצאים יותר מדי סרטי חיפוש דוקומנטרים. הבעיה עם "סרטי חיפוש" היא שהם מראש מסירים את הפוליטיות ומורחים עליה שכבת חלווה של שלל דרמות אנושיות בנאליות הנלוות לחיפוש. שכן גם כשמחפשים את האדם עם האף הכי ארוך, גם כשמחפשים את אשכיו של היטלר – חזקה על הבמאי שיפגש בהרבה דרמות-זוטא וטיפוסים אקזוטיים. מלבד זאת, סרט חיפוש הוא מראש בעייתי: שכן, במאי חכם ויותר מכך מפיק חכם לא יתחילו סרט חיפוש שלא יימצא בו כלום, שכן אז הוא ייכשל, ולכן בחלק מהמקרים הבמאי יודע את כל הנתונים ובכל זאת בוחר להראות כאילו זה סרט חיפוש (איני יודע אם במקרה של הסרט של מוסק. הדיבור הוא כללי. בסרט של מוסק החיפוש דווקא מוביל להישג: רוב המשתתפים בסרט חזרו בתשובה, דבר שמחזק את ההקשר פנתרים-מהפך-ש"ס). אם מדובר בסרט חיפוש היסטורי, בסגנון "איפה הם היום" הוא יורכב תמיד מאלמנט ההפתעה של אדם צעיר שנראה פתאום מבוגר. זה אלמנט רגשי ש"עובד", כמו שאומרים בתעשיה, אבל אין בו שום פוליטיות אמיתית.

אבל סרטי חיפוש חביבים על הקרנות כיום, כי הם יכולים לעטוף את הפוליטיות של היוצר (או "האווירה הפוליטית\ האווירה הנוקבת") בהרבה פיצ'יפקס. אחד הדברים היפים בסרט "האם שמעת על הפנתרים" הוא הסרט הראשוני מ1971 על הפנתרים, שנקרא (אם איני טועה) בשם המלא "האם שמעת על הפנתרים, אדון משה". צבי טל כתב שהצופה מקבל כל הזמן נגיסות קטנות מהסרט הזה במקום לקבל את כולו. ואגב, בסרט המוקומנטרי "זהירות מצלמה" שעוסק במתיחות, דיברתי על מתיחה בהשפעת הפנתרים השחורים שלכאורה צולמה בסרט "זהירות מצלמה" ובה דמות בשם 'איש השערות' (המגולם על ידי אלי זולטא מ'אלמנה שחורה') נכנס למשרדי מס הכנסה, משתלט על המשרד ודורש בפשטות עבודה.

צבי טל, הבקיא בקולנוע מאמריקה הלטינית, עושה גם השוואות מעניינות עם קולנוע אקטיביסטי דרום אמריקאי. הוא מדבר על היחס של הממסד הדיקטטורי מול הממסד הדמוקרטי לקולנוע: דוקא בשלטון הגנרלים הדיקטטורי, הקולנוע היה ממומן. זה מעניין, לאחרונה קראתי קצת טקסטים של היינר מולר, מחזאי ומשורר מזרח גרמני. בנאום שלו ערב נפילת הדי.די.אר, מזרח גרמניה, גם הוא מדבר על זכויות-היתר של המחזאים, שגרמו להפיכתם רחוקים מהעם המזרח-גרמני, והוא מבקש שאלו יבוטלו. על כל פנים, ברכות על האסופה היפה.

עוד משתתפים בדוקומנטלי: מיכל פרידמן, ענת זנגר, שמעון אדף, רועי רוזן, שמעון לוי, גבריאל דהאן, גדי אלגזי, סניורה בר-דוד, דן שדור, אבתיסאם מרעאנה, דיאנה סילברמן-קלר, אמיר בן פורת, אבי שגיא, מעוז עזריהו ועמינדב דיקמן, גליה יהב, דרור בורשטיין, קציעה אלון ודליה מרקוביץ', נועה גרינברג, חנן חבר, מרדכי גלדמן, רות גולן, ויעל מונק,

 

———-

 

אנחנו מנסים להניע את המסע שלנו לסוריה, כדי לעצור את "מלחמת אולמרט השניה". התפרסמה עלינו הבוקר כתבה חיובית בקומנט איז פרי של הגארדיאן וקודם לכן בג'ואיש כרוניקל.

http://commentisfree.guardian.co.uk/seth_freedman/2007/09/dreaming_of_damascus.html

 

 

Both comments and trackbacks are currently closed.
%d בלוגרים אהבו את זה: