גליון עמדה החדש: מאבקי ירושה, נינוחות, ישבנך הקפוא

 

עמדה 16-17 יצא לאור. קיבלתי את הגליונות אתמול בהתרגשות רבה, וכבר במבט מרפרף איתרתי כמה טקסטים חזקים ובראשם חטיבת תרגומי השירה הסוריאליסטית הפרועה של משה בן שאול (שנפתחת בהקדמה לא נחוצה), עם שורות יפהפיות כמו "קליפת היהלום ממתיקה את ההרגל" של הנס\ז'אן ארפ. אני לא תמיד אוהב את עבודת התרגום של משה בן שאול (תרגומיו לגיום אפולינר, למשל, רכים מדי), אבל כאן נראה שהמילים קולעות, חורצות ונפלאות. ואגב – משה בן שאול כתב את אחד משירי הפופ היפים ביותר, "הפרפר הצעיר" של אבנר גדסי, שיר שיצא בתדעוכי שנות השבעים באוסף מעולה של דיסקו מזרחי (קוליפון) ולא זכה להצלחה גדולה מדי. חבל שמשוררים לא כותבים כבר שירי פופ.
גיליונות עמדה מאגדים כמה שירים מעניינים ולא מעניינים. אציין שירים מצוינים של משורר שאני לא מכיר (ולא מוצא בגוגל. אולי זה שם בדוי) בשם שגיא אלנקוה, עם שורות כמו "פרח\ הוא ענין פשוט בתכלית\ ואני סבוך כפקעת" או המטפורה האנאלית-פריג'ידית "ישבנֵך קפוא כמו פח לוהט". אני חסיד גדול של שירי משפט אחד-שניים, כשאלה מצליחים. ויש את יובל גלעד, שמפרסם שוב שירים יפים מאוד. מבחינת המחסן הפואטי, על אף כמה שירים יפים שמוצגים עם כבוד מירבי לדפוס, לאות ולניקוד, אני חייב לומר שאין ייחוד אמיתי ל"עמדה". שירים ומשוררים ברוח גליונות עמדה אפשר למצוא היום גם באורבניה, מאגמה, 03, עכשיו (של ימינו), הליקון, קשת, עיתון 77 או שבו. עורכיו נעזרים בכותבים שמפורסמים או ש"נתגלו" בכתבי עת אחרים, וכתבי עת אחרים מפרסמים משוררי עמדה, כך שאין תחושה של דחיפות או חידוש מיוחד בקריאה של צמד הגליונות הנוכחיים, אלא תחושה של נינוחות.
מי שראה את עורכי עמדה, הבחין על נקלה שיש בגופם איזשהו מוּצקוּת, שהיא הופכִית לגופם השברירי של עורכי מעין, 03 וכתם למשל. ואכן, המסות הידעניות ורחבות היריעה המנצלות את גודל הדפים של כתב העת הזה היו תמיד איזה יתרון יחסי של 'עמדה', עם התייחסות רצינית וכבדת ראש. בקריאה פזיזה, נראה לי שמתחם המסות הפעם רציני פחות מאשר בגיליונות הקודמים של 'עמדה'. במיוחד, המאמר של רן יגיל רב-הזכויות על 'עכשיו', שנדמה שקראתי אותו כבר, ובו הוא מחמיא ל'עכשיו' 69-70 ומציין "המשוררים החזקים בחוברת הם אריק א. בשירים קיומיים-חברתיים ועמוס אדלהייט". ככל שיהיו משוררים טובים, זו הצהרה בעייתית כאשר אותם עמוס אדלהייט ואריק א. הם שני אחיו לטרוייקת עריכת "עמדה". עדיף לו ולהם אילו דברי השבח הללו היו נגזרים מהעיתון שהם עורכים. מאמר זה סותר את הצעת היושרה הספרותית של עמדה, שאפשר להעריך (מדבר העורכים: "עמדה – אנטי רשת קורי עכביש מדיאלי ויחצני", או בגליון העשור: "ספינת 'עמדה' משייטת, תוך ניגוד חריף לציניות הכוחנית, הגסה והמלאה בעצמה, האופיינית לרוב אנשי הספרות. סופרים בחצי–גרוש שכרתו ברית במשקל נוצה עם חברים, עורכים וגו'"). המאמר על עכשיו מלא בחנופה כאילו רן יגיל הוא אורי דן של מוקד, דבר שלמעשה גם פוגע בדיון אמיתי ב"מוקד המאוחר", שנמצא לאחרונה בתקופת פריחה.
 
לפני חצי שנה, בהשקה הנוצצת של הספרים של עודד כרמלי ויהודה ויזן, עורכי כתם, בקולטורה, היה ניכר שחלק גדול מהמוטיבציות של "כתם" ו"עמדה" היא לראות עצמם כיורשים בטאבו של שטח הבּוּר המסולע ועתיר והחפרפרות של "עכשיו". בטקס נאם גם רן יגיל, שהציג את עמדה כצאצא החוקי של עכשיו ומצידו הכתיר כג'סטה את 'כתם' בתואר נכדי 'עכשיו' (אני מקוה שאני מצטט נכון), כאילו כתר של שירה הוא לא כתר בן-קוצים. ירושה שמנה הם מחלקים לעצמם, כמעט כל מה שטוב בשירה העברית נמצא בין דפי עכשיו – אבל עדיף לנסות לזכות בירושה על ידי עבודה קשה, עקביות, אומץ והימור נועז על משוררים, כפי שעשה מוקד בזמנו (וכפי שרן יגיל כן מצליח לאתר במאמר, מוטיב ה'הימור'), ולא בזכות אזכורו של השם 'מוקד' שוב ושוב. בכך שאדם שב וחוזר על השם מוקד, הוא לא הופך למוקד. יותר מכך: בכל פעם שמשורר יאמר שהוא מעריץ את אבידן, הוא יתרחק שני מילין מאבידן, שלא העריץ איש. זה כמו שצ'ה גוורה לא היה רוכש חולצה עם דמותו של צ'ה גוורה בסניף מרסל בקניון או בחנות שבמעלה שוק הכרמל. הרעיון הבסיסי של 'עכשיו', כשמו, הוא מפץ של דבר חדש וטרי. כשהם סוגדים ל'עכשיו', שני כתבי העת האלה רק מתרחקים מרוח "עכשיו". כי החדש והעכשיו צריך להימצא בעתיד ובהווה ולא (רק) בעבר. למעשה, שני כתבי העת החשובים האלה (אני יותר אוהב את "כתם", כי אני אוהב נועזות), בכך שהם משכפלים בזירוקס צבעוני אבות-מזון מודרניסטיים, ומחלקים תארי-ירושה כדרך חצר רוזנים וויקונטים (פיאודליזם פואטי? פואטו-פיאודליות?), הופכים עצמם לפוסטרים פוסט מודרניסטיים. האם יש משהו פוסט מודרניסטי יותר מלזמום בקיץ של 2007 לשחזר עיתון כתב עת שנקרא "עכשיו" שפרץ ב1957?

 

דוסטויבסקי. לא אידיוט

מסה מעניינת יותר עוסקת בדוסטויבסקי. בשנה האחרונה אני שקוע בדוסטויבסקי. לפני שבוע ירדתי לסיני עם "אידיוט" בתרגום ישן וקשוח (השארתי את הספר בחוץ בלילה וכמה דפים נקרעו וכנראה שימשו לאיזה אקט מיני בין ישראלית ובדווי נאה), וקודם השנה חיסלתי את "שדים" ו"קרמאזוב". כך שאני קורא מעולה למאמרו של אריק גלסנר אודות דוסטויבסקי, שנושא את הכותרת 'פיודור דוסטויבסקי'. הרעיון המרכזי למאמר מפתה ומחדש. אחטא להסתעפויות ואציגו בקצרה כך: גלסנר מראה שדוסטויבסקי אינו ריאקציונר-שמרן כפי שהביקורת בוחרת לראות אותו. גלסנר עשה עבודה טובה ויסודית, עם תזה מעניינת ולא-בנאלית, אבל המאמר שלו זקוק לעריכה דחופה והאחדה. יש בו איזורים רוויים שבהם בזוקים לפתע תקצירים עֵציים שנראים כראשי פרקים שלא פותחו, עם משפטים כמו "4. 'החטא ועונשו', 1866. דומיננטת היצירה: שוויון. רסקולניקוב מבקש את החירות המוחלטת". אחרי מאמץ, ניתן להבין מה גלסנר רוצה לומר, אבל אין סיבה שלא לפשט את הקריאה המקורקשת. בקטע מופיעים איזורים אקדמיסטיים באנגלית לצד תיאורים קריאים ומרתקים ותובנות מעניינות. גם הכותרת 'פיודור דוסטויבסקי' מוזרה, שהרי מחלצים אספקט יחיד של הסופר האדיר הזה. עריכה הגונה היתה הופכת את המאמר הטוב הזה לטוב ושוצף יותר.
תיקון קטנטן למאמר: ב'שדים', הספר האהוב עלי מהשלישיה, דמותו של מנהיג הקבוצה המחתרתית מבוססת על ניצ'ייב האנרכיסט-ניהיליסט, ידידו של בקונין, ועל מקרה אמיתי שהסעיר את רוסיה. גלסנר חרץ כאילו מדובר בסוציאליסט וחבורת סוציאליסטים. איני מומחה אמיתי לנושא ואולי לגלסנר, שזכה לאחרונה בפרס חשוב, ידע רחב משלי.
עוד בתחום המסות: עמוס אדלהייט מתוך ערב ללאה איני (בחלק מהמאמר הוא פונה ללאה איני עצמה בשמה הפרטי), רן יגיל מספיד את עזריאל קאופמן (ומשתמש בכינוי 'עזרי'), מאמר קולח של המתרגמת צילה אלעזר ("רודף העפיפונים") על תרגום אז והיום, עם כמה אנקדוטות חמודות, מזל קאופמן על שיר של דליה רביקוביץ על מות אביה (הפסקה הראשונה מיותרת ובה מספרת הכותבת שבכתה בגלל השיר), אריק גלסנר על ברנר המבקר מול ברנר הסופר, ואלי אשד, שתמיד תענוג לקרוא, על דוד פרישמן. גם מבחירת הנושאים, יש תחושה של עיסוק בישן ובכבד, שלא לומר המת. כל המסות, מלבד זו של צילה אלעזר על עצמה וזו העוסקת בלאה איני, עניינן כותבים מתים. 
בכותבים, רשימה מכובדת (לא הספקתי לקרוא את קטעי הפרוזה): יחזקאל רחמים שפותח את שני הגליונות, אריאל קרס (השפן הנכון, בסיפור רוק שנראה מעניין) והמשוררות נוית בראל, חגית גרוסמן, שלמה קראוס, יואב עזרא, ים המאירי היפה, מתי שמואלוף היפה עוד יותר, שלומי חסקי, יחזקאל נפשי, יוסי גרנובסקי, עודד פלד, מקסים גילן, ישראל אלירז, רוני סומק בשיר בשם  'ברית מילה', פאר פרידמן ואביה בן דוד.
בקצרה אומר, שאני מלא הערכה לעבודה של עורכי עמדה, אבל מעבר לשיר טוב ושיר פחות טוב, התוצאה סולידית מדי לטעמי. אני רואה שירה כיצור קיצוני ובעייתי. הם רואים אותה כמשהו ששואף להיות מרכזי ומכובד. זה כמו ההבדל בין טרור או גרילה לצבא סדיר. כמעט בכל גליון של עמדה יש כמה שירים מעולים, שבשבילם שווה להוציא את העיתון (לא במחיר הזה – 148 ₪ על שני הכרכים). השאלה היא מיהו משורר. אני רואה משורר כאדם פראי וחופשי, כמטורף. הם רואים אותו כפקיד חרוץ, שקדן ודקדקן, כך שלפעמים נראה שהשירים שהם בוחרים מעובדים ומתורבתים מדי. בשפת העורך רני יגיל, הייתי אומר שהבעיה של עמדה מבחינתי היא שהוא "מתון ושפוי".

אני מקווה שהביקורת שלי לא חריפה מדי, שכן אין ספק שחשוב שעמדה יוצא. קל לבקר, אבל במדף כתבי העת יהיה חלל גדול בלעדי עמדה.

הודעה

in our own words

 
השבוע התפרסמה באסופה In our own words (שירים של כותבים צעירים מהעולם בהוצאת 'מרלו פירס וויבר' האמריקאית) גרסה אנגלית לשיר "הינשוף", שכתבתי במקור ב2002 עבור עבודה של מיכל הלפמן בביאנלה בוונציה וגם פורסם ב"עכשיו" והולחן פעמיים. התרגום היפה והצ'וסרי נעשה על ידי האמן הירושלמי פסח סלבוסקי. יש באסופה עוד טקסטים רבים יפים. בקרוב ייצא לאור באנגלית גם תרגום של ערן הדס ויאן גרינברג לשיר "הנבלה" באנתולוגיה אחרת. והתחלנו לדבר על אסופה של שירה חדשה בישראל, שקשורה למפץ כתבי העת החדשים. כך שיש למה לחכות.
 

עוד על עמדה:

 

פאר פרידמן מפרגן 

וגם אלי אשד

מחקר מרתק של יחזקאל רחמים בבננות בלוגים (יאללה, מו"לים, להוציא לאור)

עוד ביקורות שירה ופולמוסים:

על הו! האחרון
העלון של הליקון נגד מעין וכתם
שירתו של אריק איינשטין

בעקבות ביקורת על אדומה
 

 

Both comments and trackbacks are currently closed.
%d בלוגרים אהבו את זה: