המלכה ברניקי\ לח"י\ סרבנות בחברון

1. דילמת ברניקי: חרפה או מוות

 

לאחרונה אני מהרהר הרבה במלכה החשמונאית ברניקי, שעמדה בפני הברירה אם לתמוך במעצמה העולמית רומא, או לצאת למלחמה בלתי אפשרית מולה. בזמנו הוצאתי באלבום שלי בשם "ידידים טובים" (בירדסונג, 2006) שיר לואו-פופ בשם 'ברניקי'. לפני שבוע נסעתי לסיור בעתיקות דור, ומול הים הגועש, ומדפי הבזלת בחוף, הרהרתי בה שוב. אולי היא עניינה אותי בגלל חיי המין הסוערים שלה, יופיה ופתיינותה, אולי כי בגדה. על כל פנים, היא מעניינת הרבה יותר מהדמות השטוחה והפסיבית של אסתר המלכה, הרבה יותר עצמאית, אולי יותר בעייתית ואנושית.
 
שלשום משכתי אימייל מהתיבה הצידית והמעצבנת שלי ביאהו. למי שמכיר, אתה לא יכול להימנע מהחדשות שלהם כשאתה מושך מייל. עד שהספקתי לתקתק 'אינבוקס' עלה לשניה ראשו נשיא אפגניסטן הפרו-אמריקאי קרזאי, חבוש כובע צמר אפרפר, יחד עם בוש, כובש ארצו, בתמונת ג'ייפג קטנה, כנראה במדשאות אמריקאיות מכוסחות היטב. ודאי על עגלת גולף שנגזרה מתמונת היאהו.
מרומנים שניהלתי עם שלל צעירות ערביות ומכמה שיחות עם צעירים פלסטינים, "משכילים" מה שנקרא, אני חושב ש'דילמת ברניקי' זו גם הדילמה של ערבי אינטלקטואל בן-גילי היום. האם לתמוך בארה"ב ולזכות בשקט וכסף, או לפעול לפי המצפון ולהתנגד לארה"ב, כובשת עירק ומחמשת ישראל, במלחמה חסרת סיכוי – כלומר לתמוך מן הסתם בגורמים כמו נסראללה, שעבורנו הם מעין שטן, אך עבור צעיר ערבי, מסמל הגינות, חוסר-שחיתות, חוט שדרה וכבוד, מול שחיתות המשטרים הפרו-מערביים החנפים. אפשר לשאול את השאלה כך: חרפה או מוות.
לאחרונה, נראה שקדאפי החליט כמו ברניקי, ובחר בדרך הפרגמטית לטובת ברית עם המערב. כמו ברניקי, הוא אפילו לא נשאר פסיבי אלא ממש עבר צד ואפילו גילה מספר סודות מודיעיניים והסגיר אנשים שסייעו לארצו. אישית, כאדם פרגמטי, אני חושב שמנהיג פוליטי מכהן עדיף לו להיות ותרן, ולא להיכנס למלחמה בשום מקרה שאפשר למנוע אותה או לפחות לנצח. כלומר עדיף לו לפעול בניגוד למצפונו. כך שקדאפי גם אם התכופף, עשה נכון לטובתו האישית ולטובת אזרחי מדינתו. במקרה של קדאפי, זה יותר קיצוני, כי אמריקה גם הרגה את בתו.
 
אני לא מומחה לברניקי, אבל הדילמה של ברניקי היא במידה רבה הדילמה של יוצר כיום. האם ללכת לעבר הכסף והאהדה או לעמוד על שלך, מול כשלון ודאי, ולזכות בחיים של חוסר כסף מיצירה והעדר הערכה.
 
כך כותבים בויקיפדיה על ברניקי והמרד:

פסל ברניקי, נפולי

 

 

 

 
אגריפס הגיע לירושלים ומצא את העם במצב הקרוב למרידה כללית. אגריפס, וברניקי לצדו, ניסו לשכנע את העם שלא למרוד, בנאום ארוך אשר מובא על ידי יוסף בן מתתיהו, ועיקרו כי למרידה אין כל סיכוי כנגד המעצמה העולמית הרומית. תחנוניו של אגריפס נכשלו, והוא נאלץ לעזוב את העיר יחד עם ברניקי.
לאחר שאחד הכהנים אלעזר בן חנניה שכנע את הכהנים שלא לאפשר הקרבת קרבנות לשמו של הקיסר (כפי שהיה נהוג עד אז), הפך המרד לגלוי. אגריפס שלח 3,000 פרשים ממלכותו בצפון, על מנת לדכא את המרידה. משהגיעו הפרשים לירושלים, גילו כי רובה נכבשה בידי המורדים.
במהלך דיכוי המרד עמדו ברניקי ואחיה לצדם של הרומאים, וסייעו להם בחיילים ובאספקה. כאשר הגיע אספסיאנוס לדכא את המרד, סייע לו אגריפס במשלוח חיילים. הוא אירח את אספסיאנוס וצבאו, ואספסיאנוס סייע לו לדכא את המרד בערים טבריה וטריכיי שהיו חלק מממלכתו. תוך כדי כך נוצרה אהבה בין בנו של אספסיאנוס, טיטוס ובין ברניקי, אשר הייתה לפילגשו. באותה העת הייתה ברניקי בת כ-40, וטיטוס בן 30. סווטוניוס, ההיסטוריון הרומי בן התקופה, מספר כי טיטוס הבטיח לברניקי לשאת אותה לאישה.
לאחר עלות הקיסר גלבה לשלטון במקומו של נירון, נשלח טיטוס לברכו, אך בעת המסע הגיעה אליו הידיעה כי גלבה נרצח. הוא מיהר לשוב ליהודה וההיסטוריון טקיטוס מציין כי היה זה רצונו לעמוד לצד אביו בעת המלחמה, אך גם געגועיו לברניקי.
לאחר המלחמה שהתה ברניקי ברומא, כפילגשו של הקיסר טיטוס. על פי גרץ קינא טיטוס לברניקי בצורה מטורפת, ואף הורה על רצח הקונסול קיקינה אשר חשד בכוונותיו באשר לברניקי (בעוד שעל פי סווטוניוס הלה הוצא להורג מכיוון שהתכוון להמריד את החיילים כנגד אספסיאנוס). על פי גרץ הוצב באתונה פסלה של ברניקי, כשעליו הכיתוב "המלכה הגדולה בת המלך הגדול יוליוס אגריפס". אולם הקשרים בין השניים היו לטיטוס לרועץ, כאשר העם הרומאי לא יכול לשאת את המחשבה כי אשת הקיסר תהיה מלכה מזרחית, בזכרם את קליאופטרה מלכת מצרים, והשפעתה על יוליוס קיסר ומרקוס אנטוניוס.
עד כאן ויקיפדיה.
 
2. אנחנו כישראלים לא עומדים בדילמות כאלה, אבל 'דילמת ברניקי' העסיקה את כולם עד הקמת המדינה. כניסוי אני פותח את הספר הענק והמאובק הכורך את הפמפלטים של הלח"י בעמוד מקרי וקורא (מתוך המעש, חשון תש"ז): "כאשר ינהגו האנגלים בהם, כן הם נוהגים בציבור העברי. הם – ההנהגות וההנהלות… בסה"כ, אותו תריסר "מנהיגים" המופיעים פה ושם, במועד פלוני ואלמוני, אף ללא שינוי באיפור. הם סיגלו לעצמם את כל המידות המגונות שביחס השליטים הבריטיים אל עמים זרים… הם גנבו את דעת הנוער בשעה שקראו אותו ל"מאבק עד הסוף"…".
 
אפשר לקרוא את הטקסט הזה גם כטקסט של חיזבאללה היום נגד השלטון הלבנוני, או כטקסט של התומכים במרד נגד ברניקי ואגריפס, אבל המאבק בבריטים היה בכל זאת שונה. שכן בריטניה היתה מעצמה בנפילה שהתפוררה ממושבותיה, והיה איזה טעם הגיוני במלחמה ובטרור. ארצות הברית או רומא הן עדיין מעצמות שולטות, שמדינות ערב או יהודה לא יכולים להביס.
 
3. אני לא מבין את הבעיה בסירוב הפקודה של תריסר החיילים המתנחלים בחברון, שמוצגת בעיתון כמשהו מפלצתי ומסוכן. לטעמי, אפשר להבין את הקושי הספציפי של מתנחל או חובש כיפה לעשות דבר כזה. אני נגד השליטה באזרחים פלסטינים, אבל נראה לי אכזרי לבקש ממאן דהו לעשות דבר שנוגד את העמדה המוסרית שלו. לא הייתי מבקש מצמחוני להרוג סנאים, למשל, ואם צה"ל היה לוחם במכת סנאים, עדיף היה שאותו בחור היה מוכר בשקם באותו זמן. על פי דיווחים ממקורות זרים של מימדי צה"ל, אני בטוח שיהיו תמיד די חיילים או שוטרים שיכולים לפנות התנחלויות (או להרוג סנאים). ובוודאי שהתריסר האלה הם לא סוף הציונות. גם הסערה סביב הלל וייס שקילל איש צבא נראית לי מוזרה. מסוכנים הרבה יותר איומי הצבא על החרמת בר אילן אם וייס לא יפוטר. וואוו, הוא אמר שהוא צריך למות!
אני חושב שהבעיה הגדולה של צה"ל אינה השתמטות או סרבנות, אלא להיפך. אובר-מוטיבציה היא סכנה אסטרטגית גדולה בהרבה מהשתמטות או מוטיבציה. ילדים מורעלים שיכולים להרביץ למתנחלת מבוגרת, להפוך ילד פלסטיני לנכה או לירות על עיתונאי, חמורים הרבה יותר בעיני מאדם צעיר שיש לו קווים מוסריים, גם אם איני מסכים איתם. אני כמובן לא משוו
את המוטיבציות האנטי מילטריסטיות של סרבני השמאל לאלה המיליטריסטיות של סרבני הימין (כפי שציין הטוקבק), אבל לא רואה לחלוטין באלה האחרונות סכנה גדולה למשהו.
אל תדברו איתי על אומץ או גבורה. במאבק של צבא סדיר מול אזרחים, פלסטינים, יהודים או אנשים שלא שילמו משכנתא אף אחד לא גיבור. בוודאי שסרבן מתנחל שיכנס לכלא על סירובו אמיץ יותר מאדם שיפנה משפחה בניגוד לאמונתו האישית הבסיסית. טיס שמאלני שלא הפציץ אמיץ יותר מזה המקהה את אמונתו לטובת מלחמה מיותרת. או איש הוצאה לפועל שיפנה משפחה שחייבת ריבית לבנק או עובד זר. 
 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • א' נדב  On 16 באוגוסט 2007 at 2:02

    מסכים איתך שהעליהום על הלל וייס מוגזם לחלוטין. מה שמוזר לי בעניין הזה זה שמסנגריו מעלים כל מיני טיעונים של "חופש אקדמי" וכו', ולא מתייחסים לעניין ההרבה יותר בסיסי של יחסי עבודה. וייס הוא עובד שכיר של אוניברסיטת בר אילן, והדרישה לפטר שכיר בגלל הדעות הפוליטיות שלו היא אחד מהמקרים היחידים שבהם השימוש במילה "מקארתיזם" באמת קולע.
    אם המדינה חושבת שהוא עבר על חוקיה היא יכולה לתבוע אותו למשפט, אבל לנסות ולגזול את הפרנסה שלו כנקמה זה ממש לא במקום. לא מצד המדינה ובטח ובטח שלא מצד הצבא שבכלל לא אמור לבוא בתביעות כאלה למוסדות אזרחיים.

    מה שאני לא מסכים איתך לגביו זאת ההשוואה (הדי רווחת, לצערי) בין הסרבנות מימין ומשמאל. מה שאתה אומר אולי נכון במסגרת דיון פילוסופי מופשט – בשני המקרים מדובר ב"סרבנות מצפון" – אבל תכלס, הסרבנות השמאלנית והסרבנות הימנית הן סימפטומים לתופעות שונות ובמובן מסוים מנוגדות. הסרבנות השמאלנית היא ביטוי להתנערות מהמיליטריזם הישראלי, בעוד שהסרבנות הימנית קשורה בדיוק ל"אובר-מוטיבציה" שאתה מדבר עליה. אחד מהטיעונים הכי נפוצים בקרב הסרבנים מימין הם "התגייסנו לצבא כדי להרוג באויב הערבי, לא כדי לגרש יהודים!". הבעיה שלהם עם הצבא היא שהוא לא מיליטריסטי מספיק. התקוממות המונית של סרבנים משמאל תוביל באמת למצב שאתה מדבר עליו, שבו פשוט ימצאו חיילים אחרים שיעשו את משימתם. התקוממות המונית מימין, לעומת זאת, תהיה צעד משמעותי בדרך לפוטש צבאי.

  • רוסין מישי  On 16 באוגוסט 2007 at 10:25

    פתח ספר מבוא על תולדות רומא של ההיסטוריון שצמן

  • אחד  On 16 באוגוסט 2007 at 13:40

    יכול לכתוב חרטא כמו
    "זו גם הדילמה של ערבי אינטלקטואל בן-גילי היום. האם לתמוך בארה"ב ולזכות בשקט וכסף, או לפעול לפי המצפון – כלומר לתמוך מן הסתם בגורמים כמו נסראללה, שעבור צעיר ערבי, מסמל הגינות, חוסר-שחיתות, חוט שדרה וכבוד"

    ז"א לשיטתך נסראללה – ששואף להנהיג בלבנון משטר איסלאמי קיצוני בו למיעוטים אין זכויות, נשים יצטרכו לשבת בבית וירצחו ע"י משפחתן ו/או בעליהן, הומוסקסואלים ייסקלו וכ' וכ' – נסראללה זה מסמל אצלך "הגינות, חוסר-שחיתות, חוט שדרה וכבוד".

    מילא הערבים. להם מתאים לחשוב ככה. אפילו ל"אינטלקטואלים בני גילך". הם ערבים, לא?

    בעצם, גם לך זה מתאים.
    עם הגיון כזה, באמת אפשר לקשקש ש"אני חושב שהבעיה הגדולה של צה"ל אינה השתמטות או סרבנות, אלא להיפך. אובר-מוטיבציה".

    נכון שזה אחלה תירוץ לך ולחברים שלך להשתמט מהצבא?

  • צ'יקי  On 16 באוגוסט 2007 at 14:24

    אף שאתה מכנה אותי "דפוק במוח" אענה לך בענייניות.
    דיברתי עם בחורות חילוניות פמניסטיות רדיקליות בנות גילי שעוסקות בתחומי האמנות -אחת קולנוענית שנאבקת על שימוש בעירום נשי בסרטים שלה – וגם אני תחילה הופתעתי מהגישה החיובית שלהן לחיזבאללה.

    מסתבר שהתסכול שלהן מהמשטרים המושחתים (שעם חלקם לישראל יש קשרים) וחסרי השדרה גבוה מהפחד שלהן מהאיסלמיות של חיזבאללה. אף שהן בוודאי מכירות טוב יותר את מהות הארגון מאנשים ששואבים את המידע שלהם מ"פרשננו לענייני ערבים" או מעיוותי ממר"י, הייתי המום כמוך מהעמדות שהציגו ואני מנסה להבין איך הן קורות.

    אם היית קורא את הטור שלי בריכוז, היית מבין שבסופו של דבר בחרתי דוקא בצד הפרגמטי ולא בצד של חיזבאללה.

    תודה על תגובתך, בכל מקרה.

  • אחד  On 16 באוגוסט 2007 at 15:08

    זה ממש משכנע, הדיבור הזה שלך עם כמה "חילוניות פמניסטיות רדיקליות בנות גילי". אמאמא, למה כינוי כזה ארוך? לא מספיק "ערביות מטומטמות"?

    זו בהחלט דוגמה מצוינת להיגיון ערבי במיטבו. אכן אין ספק שאחרי שהאיסלם הקיצוני/חזבאללה ישתלט על לבנון, תשרור שם ממש אוטופיה, וביחוד לנשים. ממש כמו באפגניסטן.

    בעצם למה להרחיק עד אפגניסטן?
    תגיד לחברות שלך שיבדקו מה קורה עכשיו בעזה, אחרי ההשתלטות של החמאס.
    כל הגברים מגדלים זקן, וכל הנשים התעטפו מכף רגל עד ראש.
    לא שזה עוזר כל כך – מספר הרציחות של נשים עלה שם דרמטית בתקופה האחרונה.
    אבל העיקר שאין שחיתות. הצדק ניצח ואללהו אקבר.
    (האמת, כבר מתחילה שם שחיתות גם אצל החמאס. כי בעולם הערבי אין משטר לא מושחת. ערבים, נו.)

  • זו ש  On 16 באוגוסט 2007 at 16:35

    "לקרוא את לוליטה בטהרן" הוא ספר שכתוב לא טוב, אבל הוא מתאר תקופה מרתקת, תקופת המהפיכה באיראן. ושם אתה יכול למצוא את הצידוקים לכך שגם חילונים גמורים, שעייפו משחיתות שלטונית, יתמכו בקיצונים דתיים. נכון שאותם מהפכנים רדיקלים (ונשים בתוכן) לא שיערו לעצמן עד כמה המשטר הטוטאליטרי החדש יהיה גרוע יותר אף משלטון השאח, אבל זו כבר חוכמה בדיעבד.
    נדמה לי שמה שצ'יקי מנסה להדגים כאן הוא שאם אפילו אלה שאורח חייהן ייפגע (תיאורטית, לו חיו שם) באופן החמור ביותר לו יעלו קיצונים מוסלמיים לשלטון תומכות באותם קיצונים, הרי שזה נותן אינדיקציה די טובה גם לגבי דעתם של השאר.

    ולצ'יקי, בעניין היצירה – מאז עידן המידע עומדת בפני היוצר בחירה שלישית, והיא לפנות דרך הרשת ישירות אל הקהל, בלי תיווכם של שומרי הסף.

    זה לא יעשיר אותו (למרות שפה יש מקום לבחון מודלים חדשים של השתכרות), וזה גם לא ייתן לו את הכרת הממסד, אבל יוצר יכול להגיע ליותר אנשים דרך אתר מוצלח מאשר דרך תערוכה ממוצעת בגלריה.

    כלומר, לפחות לא תיוותר באותו יוצר התחושה של
    "איש לא מתעניין במה שאני חפץ לאמר".
    (ועכשיו רק נותר להתרגל לרעיון הזה גם מבפנים, אני מניחה)

  • איריס  On 16 באוגוסט 2007 at 22:38

    אכן דילמה תיארת. בעיני יש הבדלי קירנוף וניואנסים. קודם כל, אם מטרת הכובש הרומאי היא חיסול הברניקיות לבסוף, אז כל פשרה פרגמטית רק תדחה את הקץ ותהפוך אותו לעוד יותר טוטאלי. ע"ע נאצים. כאשר הכללים הם רק תרמית, כדאי להפר אותם מהתחלה.

    במקרים אחרים, תלוי במחירים, בדרך כלל להתקרנף זה רצוי מאד גם מוסרית אם המחיר של עמידה איתנה הוא גבוה מידי.
    הבעיה בדילמה שהצגת בין השחיתות המגעילה המערבית ובין חזבאללה היא שמישהו יצר את המצג המלאכותי שיש שתי ברירות. ברגע שמשחק מוגדר ככה, ברור שזה נועד לשפר את העמדה של הצד שהגדיר את המשחק ככה, ובמקרה שהבאת, ברור שזה הצד המערבי אמריקאי וכולי.
    חזבאללה זה רע לפמיניסטיות, מניסיון אישי עם שיחות פנים אל פנים. מצד שני, הפסאדה של הנאורים מסתירה זוועות לא פחות גדולות.
    אני לא יודעת איך אבל צריך לעלות על המשחק בתחילתו ולנטרל את ההיווצרות של דיכוטומיית סופרמן. חבל שהיהודים נעלמו, כי רעיונית זה יכול לתת "דרך שלישית-שביל זהב" שפוי. הבעיה שהיהודים היום זה ראש החץ של השחיתות המערבית.

  • בועז כהן  On 24 באוגוסט 2007 at 10:53

    "בגלל חיי המין הסוערים שלה, יופיה ופתיינותה, אולי כי בגדה…"

    אהבתי.
    (-:

    הנה, עוד אחת מהז'אנר הזה
    http://www.notes.co.il/boaz/15878.asp

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: