עכשיו כבר מותר לגלות על המסע לשגרירות הסורית בעמאן. בונוס: התייחסות למוסף השירה של היום

עכשיו כבר מותר לספר על המסע לשגרירות הסורית בעמאן. בונוס: התייחסות למוסף השירה של היום
 
1. המסע לסוריה

עכשיו כבר אפשר לגלות שבסופ"ש הקודם נסעתי עם חבריי ארי ליבסקר, נמרוד קמר ורפרם חדד לעמאן לביקור בזק בשגרירות הסורית, כדי לבקש ויזה למסע לבירה הסורית. הבוקר התפרסמה כתבה חביבה ב24 שעות של ידיעות תחת הכותרת "משוררים ישראלים בדרך לפגוש את אסד" או משהו כזה, שבה נמרוד קמר וארי ליבסקר סיפרו על המסע שלנו לשגרירות הסורית בעמאן. בעקבותיה, קיבל בלוג המשלחת גל של אימיילים של אנשים שרוצים לנסוע לסוריה. היפה בהם הוא שהוא מגיע מכל הארץ, באר שבע, טמרה, זכרון יעקב (הודעה לאיקה: אנא שלחי לי מייל נכון שלך).
כמה אימיילים וטוקבקים שאלו אם נשים או ערבים מוזמנים. המשתנה החשוב באמת זה אם נקבל את הויזה הסורית, אבל אם וכאשר זה יקרה, התשובה היא כן. נוסיף שלמרות גילנו הצעיר, אין אנו חוטאים בגילנות (אייג'יזם), ואנשי כל גיל מוזמנים, מפנסיונרים ועד ילדים שרוצים לעשות בר-מצווה. מבחינתנו, הדבר החשוב למשלחת הוא לא הבדלים מפוברקים של גיל, מגדר, עדה או גזע, אלא האופטימיות. זה טיול וחשוב שיגיעו אנשים בעלי רוח טובה שרוצים ליהנות. אחרת מה שווה השלום?
על כל פנים, אם נסע לסוריה, מכיוון ששלושה מתוך ארבעה מהגרעין המקורי הם בלוגרים, בוודאי תשמעו על כך בבלוגים שלנו.
 
 
2. פרדוקס הטלנובלה
אין לי טלוויזיה. אבל בליל ט' באב האחרון שהיתי אצל ידידה שראתה טלנובלה שעסקה בחיי בית אופנה עם הרבה דוגמניות ודוגמנים. מימיי כצופה אדוק בעונה הראשונה של "רמת אביב ג'", נזכרתי בעובדת יסוד בעיצוב הדמויות בטלנובלות. יש לך שני סוגי טיפוסים. הטיפוס הטוב, שהוא אמיתי, מיוחד, ישר, בדרך כלל קצת סובל, כוונתו תמיד טובה, שיעדיף תמיד לעבוד או ללמוד ולא לצאת לבלות. ומולו הטיפוס הרע, מאופר בכבדות, מהרהר רק בדרך לעשות כסף, לא אמיתי, המוני, מזויף ונכלולי, לעתים עד כדי קומיות. אנשים ששונאים טלנובלות מתארים אותן באותה דרך: כיצירה מזויפת, לא אמיתית, המונית, כיצירה כוחנית שנעשית רק כדי להשיג עוד כסף. אם יצפו אותם איכותנים בטלנובלות זה יהיה "בשביל הצחוק". מול הטלנובלות, הם יעריצו יצירות "אמיתיות", כנות, סובלות, שנעשות לשם שמים, שיציגו עצמן כפרי של עבודה קשה.
למעשה אנשים ששונאים טלנובלות חיים הגיון טלנובלי בתפישת התרבות שלהם.
 
 
3. ביקורת על "אדומה"
היום התפרסמה במוסף ספרים של הארץ ביקורת על "אדומה" מאת שירה סתיו (אני אחד מעורכי האסופה). הביקורת היתה רצופה בתובנות יפות, אבל במיוחד אהבתי את תיאורה של הכותבת את עצמה בסוף המאמר, באותיות דקות. באופן כללי, לעתים יש לי תחושה כאילו ביקורות שירה וספרות גבוהה נכתבות כאילו הכותב קפאו שד מבפחד שלא לצאת אידיוט, והוא נכנס למעין פאסון של "זה שמבין" ומעקר את הכתיבה מהמציאות ומכל רגש או תבלין חריף או מתוק. כך יוצא, שהשירה, האמנות העסיסית, המרוכזת, הראדיקלית והצבעונית ביותר, נידונה לביקורת מאופקת ואפרפרה, כאילו עסקו כאן בנדל"ן (אולי זו לא השוואה טובה. נדל"ן זה נושא מעניין וחשוב). מבקר השירה אכול השדים רק רוצה לצאת בסדר, כאילו הוא כותב לאיזה אל לא ברור, אך כעסן.

אומר זאת באופן קשה: מטרתו של המבקר – שלא יידעו כי הוא אדם. אל לו לחרוג מהז'רגון המז'ורגן והוא מתנהג כברנש המהלך כפוף במסדרון נמוך, חנוט בחליפה גדולה ממידותיו, חסר חיים. אפילו במדורי פרשת השבוע בעיתונות הסופ"ש יש יותר הומור, חן ועם ספקטרום מילולי רחב יותר. כאן, כשהכותבת תיארה את עצמה בסוף הטקסט ב"שירה סתיו עבדה ככורכת ספרים בכריכייה, שליחה על אופניים, עובדת מחסן, בוצרת בכרם, פועלת במטע תמרים, מוכרת בחנות ספרים, כובסת, טבחית, מזכירה, מטפלת בגן ילדים, אורזת בבית אריזה, קוטפת בשדה תירס/עגבניות, מוכרת בדוכן סנדוויצ'ים ופלאפל (12 שעות משמרת), מורה פרטית, משגיחה בפארק מים, מורה לעברית, מתדלקת בתחנת דלק, ממיינת תפוחים, סוקרת בלשכה לסטטיסטיקה, מורה לספרות בתיכון עיוני, עורכת ומתרגמת בפרילנס (רשימה חלקית). כיום היא מלמדת ספרות עברית באוניברסיטת בן גוריון (ללא תנאים סוציאליים + ארבעה חודשים בשנה ללא משכורת)". נראה שהיא הבינה את משמעות האנתולוגיה יותר מכל המבקרים של "אדומה" עד כה. היא גם רמזה לכך כשכתבה שהעובד מתענג על "העונג שבמגבלות ובאיסורים, העונג שבמחיקת האני, העונג שבוויתור על הנפש". לטעמי, היא דיברה הרבה מאוד גם על עבודת מבקר הספרות. הרבה יותר מקופאית או מפועל הבניין שמת הבוקר באינטל, מבקר השירה הוא זה שמתענג על כך שהוא מאבד את נפשו לטובת הז'רגון והאמירה המונוטונית היבשה. וכאן, במאמר זה, היתה חריגה נדירה מהז'רגוניזם העַקֵר-הקדוש הזה, בפסקה הראשונה שבה היא סיפרה על עצמה בעבודה בהולנד ובתיאורה את עצמה באופן השונה מהנהוג והמקובל במוספים מכובדים, שלא לדבר על הביקורת שלה על תנאי ההעסקה שלה שנחשפו בקיצה של הביקורת הזו. אני מקווה שהחשיפה לאדומה הביאה את שירה סתיו לצאת מכליה בדרך הזו.
אני תופש שירה כדבר שנמצא בגובהם של בני האדם. בגלל שאני מעריך את המין האנושי, אני לא חושב שגובהם של בני האדם הוא נמוך מדי. במיוחד אסופת שירה סוציאליסטית ראוי לה לדבר בגובה המציאות, דבר שהיה חשוב לנו גם במתחור "אדומה" (20 ₪), בעומס הכותבים (מעל 100), בפורמט הכיסי, ובכמות הגדולה של כותבים שאינם משוררים רשמיים, כולל מתקן האופניים אבנר יצחק שכתב שיר יוצא דופן, שנפתח ב"מפנצ'רים לנו את החיים", שרק משתפר מקריאה לקריאה. הרי הונטילים למשורר\פנצ'רמאכער אבנר יצחק הם כמו הכבשים לקדישמן: כלי המשחק שלו, הפרשים והפיונים. הוא איש של אוויר ושל רוח ושל פנימיות. חישבו על הפלא בעבודת מתקן פנצ'רים!
כל הכבוד לעורכי 'ספרים', שרק משתפר ומשתפר, על הבחירה לייחד גיליון לשירה (אני לא אוהב את כותרת המוסף 'מצב לשירה', שהיא קצת ערוץ 1). יש בו עוד דברים מעניינים, כמו הראיון עם טהא מוחמד עלי על הספריה שלו (במיוחד הסיפור על המילון העתיק), המאמר של יצחק לאור, מכתב למערכת של יובל אלבשן, שאני הייתי שולף מעמוד המכתבים והופך לקטע פולמוסי מערכתי, והביקורת הממצה של דיקמן על תרגומו של עמנואל גלמן למיאקובסקי (לא קראתי בריכוז את התרגום החדש, כי אמרו לי שיגיע אלי בדואר, אבל מהשוואת 'ענן במכנסים', אולי השיר האהוב עלי בכלל, אני בהחלט מעדיף את תרגומו העשיר של אהרוני, שמתחיל ב'מחשבתכם על מכמח שרוע במדומדם\ כמשרת מפוטם על ספה משומננת').

לצד החובה, אומר, שהפונט החדש של 'ספרים' פשוט בלתי נסבל ונראה כאילו הושאל מעיתוני הסיינטולוגיה או 'קבלה עכשיו'. עוד בעיה היא שהמוסף לא הצליח לטעמי להעביר את הרוחות החדשות בשירה. המעבר משירה לאומית לשירה אינדיבדואלית ומותו של האב המרכזי הם תזות משומשות למדי. אדם מת הופך מיד למרכזי, מרגע שהוא לא מהווה סכנה. אפילו טיפוסים כמו יונה וולך וסיד וישס עשו בשכל שמתו בזמן. קלדרון מדבר על 1985 כשנת מות המרכז והמעבר לשכונות (הוא גם אומר שאין חבורות ספרותיות, לא ברור על סמך מה).  אילו וולך לא היתה מתה באותה שנה, יתכן שהיתה כיום אישה בת 63 שלא מעניינת איש, הולכת עם שקית ברחובות קרית אונו. סביר שלא היו לה הכוחות הפוליטיים, הממוניים והעסקניים להפוך למעין ביאליק-דרוויש.
יותר מכך, כולם מחפשים אבא וזה מוזר. הכותבים הם אנשים מבוגרים, לטעמי, שלא ברור מה הצורך שלהם באב. דעתי הפוכה: מזלה של השירה העברית שאין בה איזה מחמוד דרוויש כרגע, שמביא משוררים פלסטינים המתעבים-מעריצים אותו לידי חיל ורעדה. עדיף לנו נתן זך שמשחק בשמש שש-בש בכיכר דיזנגוף ומבריז מאירועים פומפוזיים לכבודו (דבר שמוסיף לכבודו).