מפלגת ההון, יונים בחדרי ודמות הערבי בערבי שירה של השמאל הרך

1.     מפלגת ההון

 

מינוי רפי גינת לראש חברת החדשות של ערוץ 2 נראה לרבים שערורייתי. הסיפור כבר סופר פעמים רבות: תבשיל פיגולים סמיך ומהביל של סמי עופר, מוזי ורטהיים ואודי אנג'ל, מבעלי רשת וקשת, שמנסים לארגן ג'וב לאיש שלהם בזירה העיתונאית המכריעה ביותר בישראל. כאן השערורייה נחשפה כשיצחק לבני, איש מתוך החבורה, התחרפן משום מה, התנגד למינוי ושילם על כך בכסאו. בכך הפך לסמל לכך שאי אפשר לעצור את בעלי ההון כשהם רוצים משהו.

אבל המינוי של גינת, שנראה באמת תמוה מאוד לאור דברי לבני, הוא אולי גרסה חצופה יותר למינוי של אולמרט, אחרי היעלמותו של שרון מהזירה. מהיכן בא אולמרט דנן? הרי גם אולמרט הוא נציג ההון בפוליטיקה: לאחר ששירת את ההון כשר תקשורת וכראש עיריית ירושלים הוא הפך למועמד טבעי לראש ממשלה, למרות שנבחר בקושי לליכוד כשהגיע למקום ה32 בפריימריס.

שימו לב שכרגע במפלגות הגדולות רצים שלושה מועמדים שהם נציגי הון מובהקים במפלגותיהם: אולמרט, ברק ונתניהו.

בלוגר אחר השווה את ההבדלים בין המועמדים להבדלים שבין שופרסל, הריבוע הכחול וקלאב מרקט. בשופרסל אולי יש מחלקת פירות יבשים מפוארת יותר, עם פפאיה מיובשת וקטומה לחתיכות קטנות, אבל זה לא משנה באמת באיזה רשת תבחר. אם מסלקים את שמות המפלגות, קדימה, הליכוד והעבודה, ומתייחסים לאותה שלישיה באופן נקי, מגלים שמדובר בשלושה אנשים שהם נציגיה של מפלגת על אחת: מפלגת ההון. כמובן שלקראת הבחירות הם יבטיחו כל מיני הבטחות חברתיות בעצת היועצים, וינסו לבדל את עצמם במיני ספינים, אבל לאחר בחירתם, הם יפריטו לאותם אנשי עסקים שמימנו אותם והרימו אותם מעלה, חברות במחיר זול, יגדילו את השימוש בעובדים זמניים על בסיס עובדים בעלי זכויות, יקטינו את המסים לחברות, יורידו תקנים של איכות סביבה וכו'. כל אלה יגיעו רק לעמוד 11 של עמודי העיתונים.

השאלה היא מי מינה אותך. אם גינת ימונה לעורך חברת החדשות, הרי אין סיכוי לתחקיר על זיהום ממפעליו הרבים של סמי עופר אם ירעילו את דרום הארץ.

על רקע כל זה ברור מדוע עמיר פרץ, הפוליטיקאי הבכיר היחיד שהוא במובהק מחוץ לאותה מפלגה, יכול היה בהיכנסו לממשלה לקבל כל תיק מלבד תיק האוצר או תיק כלכלי אופרטיבי. יתכן שבסופו של דבר מינוי פרץ לשר הביטחון הביא גם לסופו של אולמרט, אבל צעד זה היה הכרחי מבחינת מפלגת-העל ששלחה את אולמרט – מפלגת ההון, שתזכה בבחירות הבאות, לא עלינו.

 

2. יונים

 

לאחרונה יונים נכנסות אלי לחדר בלי הפרעה. אני גר בדירת חדר אחד על גג והחלון שלי פתוח לגג כל היום. נראה שאין לי הרתעה כלפיהן. אני ישן טוב וחזק והן נכנסות ויוצאות. אני חושב שהן רואות בי אחד משלהן, ולא הבינו שאני בן אדם. יש בי משהו ציפורי כנראה. אני מגרש אותן כל פעם, כי זה מה שאדם צריך לעשות כשנכנסות לתוך חדרו יונים, אבל זה מאוד מרגש אותי שהן לא מתרשמות מנסיונות ההפחדה הלא החלטיים שלי. לפני שבועיים גיליתי שבמהלך הבקרים, עד שגורשו, הן צררו קן בחדר, מעל מדף ספרים גבוה שבו אני מאפסן ספרים שאין סיכוי שאקרא בקרוב. לקחתי אותו וזרקתי מהחלון, משום מה. איני טוב מכם.

 

3. דמות הערבי בשירת השמאל הרך

 

הלכתי לפני שבועיים לבוקר שירה איום ונורא שעסק ב40 שנים לכיבוש, שכרטיס הכניסה אליו עלה לא פחות מארבעים ש"ח. נראה שהסכום הרתיע אנשים חיים, והמקום המלא היה רווי בעיקר באנשים מתים, מעין גופות שהצליחו לייצב אותן על כסאות עץ במצב ישיבה. ישבתי ליד השירותים חפוי ראש וכמעט איש מצופי הערב והמשוררים לא הלך לשירותים. אני חושד שאין להם כליות, או איברים כלליים בכלל, שלא לדבר על איברי רביה. מדוע קהל מיובש וחסר חיות כל כך, זקן שלא במובן הגילני ואשכנזי לא במובן העדתי, הולך לערב שירה פוליטי? איך הפך ערב שהוא לכאורה התנגדות למדיניות הרשמית של מדינת ישראל למשהו שיש לו את כל כללי הנימוס של ערב יום זכרון?

איך אנשים כאלה יהפכו את חיינו למשהו טוב ומאושר יותר, אם אין להם יכולת ורצון להנות ולשמוח ולפעול ולשנות, לאכול שניצל פריך ולזיין, לשרוק ולקפץ?

אני בטוח שהסיבות לערב, של המשוררים ושל המארגנים, היו טהורות. אבל מבחינה פואטית, הפלסטינים בשירים הללו, הם תמיד קורבנות: נשים בהריון שיורים בהן במחסום, מתים, פליטים, עץ זית עקור, ערבי הוא משהו ששוכב או יושב, או מהלך עם גב כפוף, אף פעם הפלסטיני הוא לא אדם כמוך, כמו המשורר הנכבד, אלא אדם שאין בסיס לקיומו בלי הכיבוש. אני מניח שאצל רוב הכותבים המטרה היא להעביר עד כמה הכיבוש נורא, ואין לי כל חילוקי דעות על כך: אבל השירה הזו יוצרת ומאששת את השיח הקורבני המייאש, שמבוסס על אשמה חסרת כפרה ומשתקת, ולא על המשותף.

זהו אירוע שירה שכולו בכי ונהי, ערב שמאבן אותך אל מקומך ומייאש אותך כאילו לא ניתן לפעול. היחידים שמפוגגים את הכבדות התרבותית במפתיע באירועי השירה כאלה הם המשוררים הערבים. הם היחידים שמתבדחים בין השירים.

 

ניתן להגיב למאמר זה דרך המייל שלי.

 

נמרוד ברנע מגיב: עמיר פרץ כבר לא מייצג אפילו את האג'נדה שהוא נבחר על גבה. אומנם הוא לא נציג מפלגת ההון, אבל הוא הוכיח גמישות יתר אידיאולוגית.

הכותב מגיב: ברור שפרץ הוא אכזבה. אבל בגלל היותו לא איש אמין של מפלגת ההון, הוא הורחק מאיזורים שמסכנים את מפלגת ההון.

 

עופר שור כותב: יפה (ועצוב) כתבת. רק קצת חבל על הקן, למרות שאני הייתי עושה אותו דבר.

 

נופלת מגרייס כותבת:

אברהם חלפי, בשיר "שיר על יונה בחלוני", כתב:
 
על חלוני יונה
בשומה יוניות עדינה.
מול חלוני חלון.
מול החלון חלוני.
אתמול היה יום ראשון,
היום שני.

אל תלעגו לרש,
אם לבן הוא ואם כושי.
יש בו במי שחלש
מן ה-
אנושי אנושי.

כתר על ראש מלכים,
ועל כתפיהם המלוכה.
אבל ילדים שלרוב מושלכים –
קומתם נמוכה.

אומרים: השמיים – גן
אמרים: בשמיים טוב.
ירדו נא שמיים לשבת כאן,
עם הילדים ברחוב.

הנה הם באים. הנה.
אינני יודע מי.
האם כל חיי אהיה שונא?
למי?
 
 
ובשביס זינגר בספרו "החוזר בתשובה" כתב:
 
"מזמן הגעתי למסקנה, כי הטיפול האנושי לו זוכים יצורי אלוה, שם ללעג כל כוונותיו וכל האמור להיקרא אנושות. למען האיש שמן זה, כדי שייהנה מהחזיר, יש לגדל יצור חי, להובילו אל המוות, לנחור, לענות ולטבול במים רותחים. האיש לא הקדיש שנייה אחת של מחשבה לעובדה שהחזיר נוצר מאותו חומר שהאדם נברא ועליו לסבול ולמות, כדי שזה יוכל לטעום מבשרו. לא אחת חשבתי שכאשר הדבר נוגע לבעלי-חיים, כל אדם הוא נאצי… כן, תמיד חשתי דברים אלה, אך באותו בוקר הם הלמו בראשי כפטיש. באותו בוקר דומה שהבנתי לראשונה איזה יצור צבוע הייתי עד כה".
 
 
ונופלת מגרייס במחשבתה כותבת:
לפחות היית נותן לחי הזדמנות לחוש את המוות. אבל טרום-חיים לקחת כך בהינף יד?
נאצים כולנו. אין ספק.
 
על החתום באהבת-מה,
 
נופלת מגרייס


 

 

Both comments and trackbacks are currently closed.
%d בלוגרים אהבו את זה: