על אסופת המאמרים שיצאה בעלון מהוה כדי לתקוף את תופעת מעין המשוקצת

בימים אלה מופץ בתל אביב עלון מיוחד בשם "בפיצוציה של התרבות" שיוצא מטעם הליקון. העלון נאגד, לדברי אחד משלושת כותביו, נועם וואהל, כדי להגיב על תופעת מעין, כתב העת שאני עורך. זה מחמיא למדי, שכן כשאתה עושה משהו אתה שמח לכל תגובה ומחווה, וכאן מדובר לא סתם בביקורת צידית בעמוד 7 בעיתון אלא בפמפלט של ממש שגוף מכובד וגדול, אולי המוסד המרכזי בעולם המבוזר של השירה העברית, מממן, כותב, עורך, מעמד, מדפיס ומפיץ. זו פעולה שמצריכה לא מעט טירחה – דבר שמעיד שמעין הוא באמת אולי סכנה גדולה למצב השירה הנוכחי.

אני שמח שהתארגנות גדולה ומתוקצבת יחסית כמו הליקון החליטה להשתמש בכספי המיסים שלי כדי לתקוף את מעין באותה דבוקת דפים מהוהה, שאקרא לה בקצרה מהוּהון. בקריאה ראשונה מרפרפת חשבתי שהעלון הזה, החתום על ידי שלישיה – אמיר אור, אורי הולנדר ונועם וואהל – נועד לנגח את "כתם", אבל וואהל מתעקש שהוא נסוב על מעין, ושהרעיון לעלון הזה, לכתב הפלסתר הזה, נולד בעקבות הרצאה שנתן יהושע סימון, שותפי לעריכה. באימייל ששלח אמיר אור אחרי שהתפרסם הפוסט הוא מתקן אותי ואת וואהל: ""בפיצוציה של התרבות' לא באה לתקוף את מעיין. זו ברושורת מידע שהוצאה לשבוע הספר. אין לה "עורכים" והיא מכנסת שלושה מאמרים מתוך הליקון עם המידע האמור".

הגיליון חולק בשוקולטורה, אירועי מכירת כתבי עת וספרות אלטרנטיבית שהתקיים בשישי האחרון, כך שכבעל דוכן במקום יכולתי לדבר עם עורכי הגיליון. ומה ישנו ב"פיצוציה של התרבות": הטקסטים עצמם מעט עילגים וערוכים רע (ניטשה מופיע גם כניצשה וכו'), העיצוב הגרפי לא קריא וצפוף (בניגוד להליקון הנעים והפשוט לקריאה מבחינה עיצובית), כמעט כל חלל אפשרי מכוסה באינספור פרסומות של הליקון ותמונות כהות יתר על המידה של עורכיו וכותביו. בתחתית כל עמוד במהוהון הועמדו ציטוטים עמוסי-שבח ברוח עלוני הבחירות של מועמדים בפריימריז של המפד"ל. מחמאות לדוגמא: "סדרת ספרי השירה בהליקון היא אחד המקומות החשובים בשירה העברית העכשווית", אורי ש. כהן, 2003. או "לפי שעה הליקון הוא כתב העת היחיד לשירה המביא אוצרות רבים כל כך ומגוונים", על פי בתיה גור ז"ל ב1998 הרחוקה.

 

אינטרנט שמינטרנט

 

כשקראתי את המהוהון "בפיצוציה של התרבות" בלי לדעת את הקשר שלו למעין, ניסיתי באמת לפרגן ליוזמה. שכן כל דיון פואטי מרוכז הוא מעניין. אבל האותיות קפצו ופשוט לא הצלחתי לקרוא אף מאמר ברצינות. הצלחתי למשות רק אזכור אחד למעין, שבו טוען אמיר אור שהטקסטים במעין הם כמו-אינטרנטיים. העניין נראה לי מאוד תמוה. הרי אם יש דבר הפוך מהפואטיקה של מעין, זו במה חדשה, עם כל החיבה שלי למאמץ היוצא דופן שנעשה על ידי מנהלי במה חדשה ולרעיון היפה סך הכול שמאחוריו. בבמה חדשה, הטקסטים הרווחים עוסקים בכתיבה על אלוהים, מוות, דם, מלאכים וכו'. במעין כותבים על דברים קטנים – קופה רושמת, חייל עייף, שכר מינימום. בבמה חדשה, הטקסטים הם לא פוליטיים אלא פסיכולוגיסטיים, במעין יש רוח פוליטית ברורה. כותב במה חדשה רואה בעצמו את המרכז, במעין אנחנו בוחנים את הסביבה. אם כבר הרי שהליקון הרב-תדרי (צד חיובי של כתב העת) והלא מחוייב לסגנון מסוים, בניגוד למעין, קרוב יותר לבמה חדשה. שלא לדבר על מטעני הגרפומניה או יותר נכון שירה סתמית שאצורות בגיליונות הליקון פה ושם.

על כל פנים, אני מוכרח להודות שכשאמר לי לראשונה אחד העורכים, צעיר נאה וצהוב בשם נועם וואהל, איש הליקון ובמה חדשה, לא כל כך הבנתי מה הקשר בין שלל מאמרי הזהב הללו לבין מעין. הוא ביאר לי שהוא במאמרו למשל תקף את הנטיה האקדמיסטית במעין ואת החנופה שלנו לאקדמיה. לא הבנתי בתחילה מה ממלמל נער הסדנאות. הוא טען שהבעיה שלו במעין היא השייכות שלנו לזרם האפנתי של מדעי הרוח והאקדמיה, לקריסטבה, דרידה וכו'. שאלתי אותו אם קרא מעין, שהרי נוטים בדרך כלל להאשים אותנו בפיגור, טמטום, אידיוטיזם וכו' וששמם של קריסטבה, דרידה וכו' נפקדים מדפי מעין. יתר על כן, סיפרתי לו שמרצים אוסרים להגיש עבודות אקדמיות שעוסקות במעין, כאילו מדובר בחוברות פורנו ולא כתב עת לשירה. הוא אמר שאולי בירושלים זה קורה, אבל מעין הוא עיתון המתחנף לטרנדים הנוכחיים באקדמיה. ההאשמה של מעין באקדמיזם היתה בעיני על גבול המהפכנית. הדבר דומה לכך שג'ינג'י מסוים יתקוף את גוז'נסקי על היותה תומכת בתאגידים הגדולים. אז אותו וואהל אמר לי שאני מיתמם, והרי אני (כלומר רועי ארד שאתם קוראים את דבריו כרגע) דוקטורנט לפילוסופיה בעצמי. שאלתי אותו – באמת מדובר בבחור נחמד – אם הוא מתכוון לדבריו כמטפורה. אך נועם וואהל לא נראה כחסיד גדול של מטפורות או כבעל חוש הומור, והוא עמד על כך שלפני שלוש שנים קרא ראיון שבו סיפרתי על לימודי הפילוסופיה שלי. טענתי שלא, ושההשכלה שלי היא תיכונית ואוטו-דידקטית – אף שכמובן אין לפסול אנשים שלמדו באוניברסיטאות. הוא המשיך להתנצח איתי וניסה לשכנע אותי שאני אכן דוקטורנט. היה זה מהרגעים האבסורדיים בחיי, ואני חושב שאולי הייתי צריך להודות באשמה. אחר כך הצצתי שוב בטקסט שלו במהוהון. מעניין שתקף כל כך את האקדמיזם, המאמר שלו כולו היה כתוב בשפה של תלמיד שנה א' לא מבריק אך לא טיפש במיוחד בגילמן שעושה אדפטציה עקלתונית ולחוצה לאלן בלום באיחור של כמה עשורים. אפשר לומר על התזה שלו הרבה דברים, אבל כאן ההנחה הבסיסית לכל טענותיו היתה פשוט מנותקת מהמציאות. חיפשתי טקסטים של נועם וואהל באינטרנט ומצאתי המון שורות כמו "כל כך הרבה מאהבה זה פרידה", מספר שירים שעוסקים במיתוס המשומש של איקרוס, מסה שאי אפשר להבין על פרויד, איזו התקפה לא מנומקת ומלאת שנאה על סיון בסקין ובעיקר שעמום וטרחנות.

כשעליתי להקריא שירה בשוקולטורה, הייתי עדיין מאושר מאותו מהוהון. והשוויתי את המאבק של הליקון הגדולים במעין וכתם הקטנים דרך עיתון המודפס בדרך מרושלת לאמירתו של חבר כנסת כלשהו שהפתרון לקסאמים הינו שתושבי שדרות יורשו לרתך קסאמים בעצמם וליידות אותם לכיוון עזה. כלומר נוסף על הטילים השונים, המזל"טים והטנקים הוא סבר שתושבי עזה יפחדו דוקא מפחיות מעופפות. בדימוי שהצגתי התכוונתי לכך שמצחיק שהליקון הגדולים והמתוקצבים במאות אלפי שקלים, שכמעט כל זוכה פרס שירה הוא גרפומן (או לא גרפומן) מבית היצור שלהם, נמצאים בפאניקה ובמקום להבין שיש להם מקום ושהם ממלאים אותו די טוב, מוציאים מהוהון מסוג זה להשמיץ כתבי עת צעירים היוצאים גם הם בנייר עיתון בגלל קשיי תקציב, כי הם לא מקבלים כסף ממשרד החינוך. אף שכאמור, באו לקלל ויצאו מברכים. חיבקתי את הגיליון הזה (חבל שלא השקיעו עלינו יותר בגרפיקה), ובדוכן של מעין, חילקנו את המהוהון עם חתימה שלי. חבל שבין ההשמצות חסרות הקשר למציאות והשבחים לעצמם לא שמו קצת שירה במהוהון. אני מניח שיקראו אותו יותר מאת חוברות הליקון, כי הוא חינם, אז זו הזדמנות לא רעה.

 

תהילים נגד טילים

 

הגיע וואהל לאחר ששמע על דבריי על הקסאמים ממקור שני ונראה ממש פגוע. הוא אמר לי, איך השווית אותנו לאנשים שיורים קסאמים. הייתי צריך להסביר לו את המטפורה של הקסאמים, אבל כאמור מדובר באיש רווי סדנאות ולכן נושא המטפורות וההומור קצת רחוק ממנו. מכאן היה המשך של תיאטרון האבסורד הזה. לאחר שברנשים הליקוניים אלה טרחו באישון לילה והוציאו עלון שכולו השמצות נגד מעין (או כתם), הוא נפגע ממעט הביקורת שלי. מכיוון שהוא היה רגיש, הייתי צריך להרגיע אותו, ולהגיד לו שאני אוהב את המהוהון ושמח שיצא ושלא יעלב. יש לי נטיה צבועה-אולי להתבטל בעצמי, כדי לא לפגוע, אפילו נכנסתי לנעליו ותקפתי את מעין ואמרתי שהוא הוא הצד הצודק – שהמהוהון זה כמו להילחם ברוע עם הרוע (אם אני מצטט נכון מהציטוט של מולוטוב בסרט 'הקיצונים' ליהושע סימון). הייתי קרוב לירוק על עצמי ולטפול על עצמי האשמות שווא, ולו כדי שהוא יתעודד. בכל זאת, התחילו אצלו טיקים והוא כמעט פרץ בבכי. ואגב יש מקום רב לתקוף את מעין: בניגוד להליקון, יצרנו בכוונה כתב עת בעייתי ולא אחיד. הכתיבה במעין היא הרבה פעמים ניסוי או משחק או אפילו ריקוד. בניסוי יש אפשרות לכשלון, במשחק יש סיכוי להפסד ובריקוד אתה יכול ליפול. אפשר גם לבקר את הרצון שלנו להיות רדיקליים ולהעמיד מול זה את מצב רוחנו הטוב ואת היותנו טיפוסים נהנתנים למדי, שלא מוותרים על תענוגות העולם. יש אינספור סתירות. חבל שלא התייעצו איתי לפני שכתבו את המהוהון הזה, שהציג ביקורת חלבית מאוד ובעיקר לא ברורה ולא מנוסחת כהלכה.

 

אור כשדים

 

לאחר מכן דיברתי עם אמיר אור, לחצתי את ידו והודיתי על המהוהון. אמיר אור היה יותר קוּל מנושא הכלים הצעיר והמבועת שלו והסכמנו גם לגבי דברים רבים. עם זאת גם המאמר של אמיר אור מציג תזה סהרורית: הוא יוצר איזושהי היסטוריה של השירה ואיזושהי מפה של השירה כיום, כשהוא מגדיר את מעין כניהיליזם, כעיתון שמייצג טענה שאין דרך ליצור דבר בעל ערך, ומולו את הליקון כאפשרות של פוסט ניהיליזם. זה גם דבר מצחיק. מעין הוא עיתון פוליטי חברתי שהתעקש על מחיר גיליון כשעת שכר מינימום – האם אתה יכול להיות מחוייב פוליטי, אדם חברתי וקהילתי, ובה בעת ניהיליסט, כלומר 'שונא כל' וחסר ערכים על פי ההגדרה הנפוצה? אם אפשר לבקר את מעין זה על כך שאנחנו אופטימיים מדי, כלומר אוהבי כל. גם זה לא נכון – אנחנו מתנגדים לניצול, לרמיסה, להסתגרות, לאירופוצנטריות לפסיכולוגיזם ולהערצת הישן מבחינה אתית, אנחנו מתנגדים לשעמום, לאיכותנות, לכתיבה מהוהה, לערפול ולניימדרופינג, מבחינה אמנותית, וזו רשימה מהירה, מהראש. אמיר אור גם האשים את מעין בעיסוק בתדמית ולא בתוכן, כשכל העיתון הזה כלל לא התייחס לתוכן אלא רק לתדמיות, לא מוזכרת בו שורת שירה אחת שאור יוצא כנגדה, אלא רק רעיונות שהם פיתוח של רכילות בית קפה. בסך הכול אמיר אור קיבל בג'נטלמניות חלק מהרעיונות שהצגתי או שסיכם בצדק שטוב שיש חילוקי דעות אסתטיים ואתיים, אמר שהשאלה איך אפשר להיות בה בעת פוליטי-חברתי וגם ניהיליסט היא מעניינת וששווה שאכתוב על כך (אמיר אור מתקן את הציטוט שלי באימייל: "בעיניי העירוב של הפוליטי עם הניהיליסטי (הפואטי) הוא בדיוק התבשיל הפוסט-מודרני, ואני חושב שהוא מסכן אותנו כתרבות"). הערכתי את העמדה שלו והחלפנו גיליון מעין תמורת גיליון הליקון. נראה שבעיקר לוחמי התדמיות כתבו נגד מעין בלי לקרוא את העיתון או להבין, שכן אילו היו קוראים היו להם האשמות יותר קשות ומטווחות. אני חושב שמעין הוא אכן הנגטיב של הליקון, הרבה יותר מכתם, שאמנם הוא תופעה רעננה וחיובית מאוד מבחינה ביקורתית ותקשורתית, ומוסיפה אקשן מבורך לתחום הספרותי והפלילי, אך בוודאי שכל השירים בכתם היו יכולים להיות מפורסמים בהליקון. על כך העיד אמיר אור בעצמו. שנינו גם הסכמנו שלעודד כרמלי, מכתם, יש כשרון פואטי (פוטנציאל פואטי, לפי אמיר אור שדייק את דבריו שצוטטו כאן לפי הזכרון). אמיר אור דיבר על אחד המניעים שלו לאהבת שירה: געגועים. הערכתי את הכנות שלו, אבל כאן יש ביננו חילוקי דעות: אני חושב שגעגועים הם מניע לשירה לא חשובה ולא פוליטית. אם הבנתי נכון, הוא גם דיבר נגד מכירת מעין בפיצוציות והרי מכך המונח 'בפיצוציה של התרבות'. אני אמרתי שבעיני מכירת מעין בפיצוציות זו הצהרה חשובה. אני ובועז יניב מ'דקה' שהצטרף דיברנו על החזרת השירה לכיכר השוק ברוח ההומרית, והוא העדיף את הסטריליות של מקומות "מכובדים" יותר. אני אמרתי לו שאני חושב שכיום כיכר השוק מכובדת יותר מצוותא.

וישנו גם המאמר של אמיר אור, "פוסט ניהיליזם: הגעגוע למשמעות". לאחר סקירת כל הההיסטוריה הסגנונית בשירה הישראלית, הוא מגיע למעין עם ה"ניהיליזם" (לכאורה) ואז טוען שהסגנון הסופי, הבא אחרי מעין ומביס את רעיון מעין, הוא "הפוסט ניהיליזם". אלא שכאן יש בעיה לוגית ברורה: איך הפוסט קיים לפני הדבר עצמו, שהרי הליקון קיימים 14 שנה לפני מעין, הוא מתרץ את זה בכושר נבואי, "הקדמנו את זמננו". הבסיס להבנת הליקון, לטוב ולרע, נמצא במשפט אחד מתוך המאמר המסביר מהו הפוסט ניהיליזם: "הליקון לא הניף שום דגל מלבד זה של השירה עצמה – ולא ידע כמה הקדים את זמנו". כלומר, השירה ההליקונית היא שירה שהיא רק שירה, שירה שאין בה דגל לבד מהיותה שירה. בטענתו של אור הוא מציג מאוד יפה את ההבדל בין מעין לבין הליקון, שכן במעין אנחנו דורשים שירה שיש בה משהו מלבד היותה שירה, איזה ערך נוסף. החצי השני של המאמר מכיל חמישה חוקים של הז'אנר הפוסט-ניהיליסטי אליבא אמיר אור. אני מאוד אוהב מניפסטים, אבל רוב הכללים במניפסט הפוסט-ניהיליסטי הם ערטילאיים ומהוהים לחלוטין. למשל בסעיף לדוגמא שנושא את הכותרת "אמנות היא געגוע למשמעות עד קצה היכולת", אור מציע "אמן… אינו ראוי להיקרא אמן אלא אם כן הוא יכול לראות באותו מבט גם את חוסר המשמעות של הדברים וגם משמעות טעונה עד קצה גבול היכולת". מדובר בניסוח פתלתל ועקלתוני בנוסח תוכניות ההעשרה של שרי אריסון. האם אמיר אור עצמו, כאמן, רואה באותו מבט גם חוסר משמעות וגם משמעות טעונה עד קצה גבול היכולת? ודאי שלא. למצוא באותו מבט גם חוסר משמעות וגם משמעות טעונה עד קצה גבול היכולת זו מלאכה מסוכנת שעלולה להביא לפזילה חמורה. אני מקווה שההורים השולחים את ילדיהם הבריאים לסדנאות הליקון ידעו כי בניהם ידרשו לאופטומטריסט כדי לעמוד בכללי הפוסט-ניהיליזם שכובש בסערה את עולם השירה.

יש מאמר נוסף בכתב העת, מאת אורי הולנדר, שעוסק לפי כותרתו בקריאת שירה, אך פולש גם למתחמים אחרים. הולנדר מוכשר למדי, אני מסכים עם הביקורת שלו בחלק מחציה הראשון, שכוללת כמה הבחנות מעניינות ואינפורמציות ידעניות, אלא שכמו קשיש שמדבר דברים מעניינים אך לפתע נרדם במהלך השיחה וממשיך להמהם את דבריו, תוך כדי המאמר הולנדר הולך ומתערפל כך שאני לא יכול אפילו שלא להסכים לגבי כמה פסקאות חצציות. לא גיבשתי עדיין עמדה לגבי הולנדר. גם כמשורר, חיבבתי את חציו הראשון של השיר על הקונסרבטוריון שפרסם בהו! אך החצי השני היה כבר בוהק פחות. כששאלתי את הולנדר אם הוא ראה את המהוהון, הולנדר, שהיה גם בשוקולטורה, נהם בחוסר חשק כלפיי שהוא בכלל לא כתב את המאמר עבורו, אלא עבור הליקון. טענה שכן קוממה אותי במאמר של הולנדר היא שהוא קבע ממרום כסאו ששירה פוליטית היא יצירה נחותה. א' כי אני לא מסכים עם עצם הטענה, ב' כי אני לא מסכים עם עצם המושג 'יצירה נחותה'. אני עצמי אוהב אמירות פסקניות ואף מוכן לקבל אמירות מגוחכות וסותרות-עצמן, אבל נראה לי שאמירה כללית כל כך על חלק מרכזי כל כך בתרבות העולמית היא מעט ילדותית. זה כמו שאטען כי שירה חרוזה (או לא חרוזה) היא גרועה. אמרתי לוואהל שאינני מסכים עם הטענה. וואהל הזה טיפוס מדהים. אינני יודע מהיכן צץ, אבל צר לי שסיימתי את העבודה על הנובלה דומני שעוסקת במלחמות בין כתבי עת ופרסמתי אותה כבר: בוודאי הייתי הופך את אותו נועם וואהל לדמות מעניינת, איזה קציצות תרד הייתי מטגן מהבחור הנחמד הזה! הוא פשוט אדם שכיף להתווכח איתו. הטיעונים שלו הם כולם הרמות להנחתה עבור הצד שכנגד. כך שאינך צריך אפילו להציג את עמדתך, נועם זה יפיל עצמו אל תוך הבור העמוק ביותר ויכסה עצמו בצואה ריחנית של פרות. הוא טען שההוכחה לכך שלשירה פוליטית אין תוחלת היא שיריו הפוליטיים של אלן גינסברג שאיש לא זוכר היום. שאלתי אותו מה הוא אומר לגבי "אמריקה", הוא פסק "לא מעניין". שאלתי לגבי "קדיש לנעמי", שאמנם עוסק באישי, אבל גולל גם את ההיסטוריה של המפלגה הקומוניסטית בארה"ב, גם על כך קרקר "לא מעניין". הוא הדהים אותי בבטחון העצמי שלו שגבל בפאניקה מוחלטת.

אולי אני מדמיין, אבל שמתי לב לתכונה חוזרת אצל אויבים מושבעים שלי, והיא ההערצה שלהם כלפיי, וכך גם אותו וואהל שוב ושוב חזר אלי, ממש כאילו התאהב בי. זה מזכיר לי את הטענה בסרט המרתק של חברי ארי ליבסקר "סטלאגים", שנבחר עכשיו לפסטיבל ירושלים. אחת הטענות המעניינות היא של אורי אבנרי שטען שחלק מהצעירים של העידן שאחרי השואה למעשה העריצו את הנאצים שהם שנאו. אני חושב שיש משיכה אירוטית של חלק מחבורת הליקון, דוקא אצל אלה שמתעבים באופן הכי תהומי את מעין, לעיתון מעין (משיכה חד צדדית, אני מקווה), לחוש ההומור שלנו, לחופש שיש אצלנו, לניידות שלנו, להיותנו יצורים מיניים, ראוותנים ונהנתנים, עם רעב אמיתי ותשוקה. מעניין לראות שבאנתולוגיה החדשה של סדנאות הליקון יש הרבה מניירות שהן מעייניות, כמו שימוש באביזרים הקשורים להווה ובתיאורים מיניים ישירים, לא ארוטיים. אבל אולי אני מגזים כאן. ואגב, זה גם להיפך: נראה לי שאחת הסיבות לכך שכתם נלחמים בהליקון היא משיכה של כתם והזדהות עם הכוחנות של הליקון. זה יכול להיות נושא למסה נפרדת, על מאבק פואטי כמשיכה מינית.

 

נירית, מהו בשבילך רמז?

 

זו הזדמנות להציג את העמדה שלי לגבי הליקון, שהיא דווקא לא שלילית בהכרח. כמי שמוציא כתב עת ויודע כמה זה קשה, אני מלא הערכה אמיתית לכל כתב עת שיוצא. מדובר בעבודה כל כך סיזיפית עם רגעי סיפוק לא רבים וכמובן שהתגמול הכספי לא משחק כאן תפקיד, שאין טעם שאנעץ מקלות בגלגלים. כתם מדברים על מיליונים מכספי משלם המיסים שמגיעים להליקון. לא אכפת לי אם זה נכון או לא: אני שמח שהם מגיעים לאנשי הליקון ולא לרכש של פצצות מצרר. אני מעריך את הפעולה הזו של ההליקונים שנמשכת 17 שנים. מצד שני, יש לי בעיה עם קונספט גיליונות הנושא שמזכיר גישה של מורה מחליפה משועממת, "היום נדבר על המילה רמז או דיאלוג, מה אתם חושבים ילדים?". מלבד זה, הקו הוא פלורליסטי יחסית, או מדויק יותר לומר רב-תדרי, אין ממש קו אלא רק גג, זה ממש כמו מדור ספרות בעיתון סוף שבוע שמנסה לרכז שירים טובים ככל האפשר – אני עצמי פרסמתי בהליקון שיר לפני 4 שנים. יש דברים טובים בהליקון. אני מעריך את הוצאת הגיליונות בעברית-ערבית. את הפרסום של שירה מזרחית, למרות הנטיה האוריינטליסטית לעתים וצמצום הנושאים למשפחה, אוכל, שמות ערים בארצות ערב, פסוקים, סלנג מזרחיסטי וכו'.

מול כתבי עת אחרים שגם הם אינם ספל הזיפ שלי, הליקון מייצר לפחות מהלך עקבי ויציב. לטעמי, הליקון לא רע מכתבי עת אחרים, לעתים הוא טוב מהם. ביני ובין אמיר אור יש השקה בחיבה שלנו לשירת סין ויפן. בוודאי שיש בכל גיליון כמה דברים סבירים, יש פה ושם חומרים טובים מאוד. אם להשתמש במשל מימי אברהם ואנשי סדום, כל עיתון שמפרסם ולו משפט אחד שתורגם על ידי דן דאור טוב שיצא לאור. מול כתב העת הליקון שחשוב שהוא יוצא ומתוקצב ונותן הזדמנות, אפילו אם אין זה טעמי, יש לי בעיה אמיתית עם סדנאות השירה. לאו דווקא הבעיה המוסרית אם משוררים צריכים או לא תעודת משורר, הרי יש מוסד בצפון הארץ שמחלק "רשיון רכיבה על חמור". הבעיה היא שהמשוררים שיוצאים מהסדנאות של הליקון הם משוייפים מדי ולכן לא מעניינים. בסדנאות מסירים מהם את מה שמעניין בשירה, את מה שמבהיל ושבור ומחוספס וראשוני ולא מעובד. הייתי משווה את התלמידים המסכנים של רשת הליקון לפסטה ברשת "ספגטים" שבושלה מדי במים (אף שמשורר טוב באמת היה יכול להיחלץ מהצבת, עוזב באמצע, אוטם את אוזניו, מרעיל את המורה וכו'). כתם הואשמו ששמו פצצת דמה במשרדי הליקון, אבל לא היה מזיק להניח פצצות אמת בסדנאות הללו (זו מטפורה, אל תעצרו אותי). מצד שני, יש בסדנאות פן חיובי: זו דרך של משוררים להתפרנס. בחיי שלי עשיתי דברים רעים יותר כדי להתקיים, כך שאין לי זכות להטיף מוסר. ויש גם את הצד החברתי. יתכן שהמשוררים הצעירים בסדנאות עושים סקס זה עם זה, או לפחות משפשפים ברכיים ברגעים מתים. ואני בטוח שככל שהשיעורים מתישים יותר, המתח המיני מתגבר. על כל פנים, בניגוד לאנשי כתם שרואים בהליקון את הממסד בהתגלמותו האפלה ביותר, איני רואה בהם טייקונים גדולים או אויב שלי, אלא גורם חיובי בסך הכול, מפלגת מרכז מכובדת בפריזמת השירה. בישראל למזלנו אין לך איש שהשאלטר של השירה נמצא אצלו בכיס. אמיר אור, הבוס של הליקון, הוא לא אלתרמן וגם לא אחיין בעל הקוקו של אלתרמן. המצב שלנו טוב יותר משל משוררים פלסטינים שצריכים להתחבא בצלו של מחמוד דרוויש. אמרו יפה אנשי דקה, כי השירה בישראל היא פריפריה בעצמה, כך שגם אילו הליקון היו שולטים ללא מיצרין במאה אחוז מהשירה, הכוח שלהם היה כשל ראש עיריית קרית מלאכי.

לגבי רמת השירה בהליקון, אומר רק שרוב החומרים בהליקון אינם כוס התה שלי, אף שכתב העת אולי עומד בקנה מידה עם השירה בשאר המקומות. לטעמי, רוב התוצר השירי שמתפרסם היום, אם בהליקון ואם במקומות אחרים, לא רלבנטי: גיבוב של מילים עם ניקוד מתחתיהן, חומרים מזוייפים שלא קשורים לחיינו היום, כתובים במקצב לא טבעי ולא אמיתי, התלוש מחיי הכותב, מילים נפוחות וריקות, עם מטפורות רעועות שכבר שמעתי קודם, בכיינות, פחדנות, צביעות תרבותיסטית, כתיבה ספוגה בדם, בזיקת אזכורים של אירועים מהמיתולוגיה היוונית, לחלוחית וכו' – שירה שהיא רק מניירה של שירה. הקמנו את מעין, כדי להציע אפשרות פואטית אחרת.

 

עוגות בוץ מתוקות: לינקים נבחרים

 

מתי שמואלוף על פולמוס כתם – הליקון ועוד

 

פאר פרידמן על המהוהון

 

רונן קידר במאמר בזכות סדנאות השירה

 

תומר ליכטש לוחם על שמו הטוב של האינטרנט, נענע

 

המאמר של אמיר אור מתוך המהוהון

 

המאמר של נועם וואהל מתוך המהוהון

 

המכות בעקבות הפוסט הזה

 

תגובות (ניתן לשלוח לי במייל מכתבים למערכת, אני מסנן השמצות ומחמאות שאינן קשורות לתוכן)

 

ד.ט. כותב:

שמע, אתה רוצה לכתוב שירה – כתוב שירה, אתה רוצה לכתוב על שירה – כתוב על שירה. אבל האם אתה באמת רוצה לכתוב על אנשים שכותבים על שירה?
 
תגובתי: אולי אתה צודק. מקוה שלא עשיתי כאן דברים ברוח רעה. עם זאת, זו הזדמנות לנסות להציג מהי שירת מעין כתשליל של שירת סדנאות.
 
נ.מ. כותבת:
למה אתה סוגר את האפשרות לתגובות?
אם מעין היא שירת רחוב ואתה בעדה ועומד מאחוריה, למה כאן אתה שם מחסומים?
פה זה לא רחוב?
(רק מכמות הזונות ניתן להסיק בקלות – פה זה רחוב) 
 
אתה בעצם מתפקד כשוטר תנועה.
לא אוהבת את זה, אישית.
 
אני מזכירה לאלו שזורקים צואה אצלי בבלוג שראוי להגיב בשם, או כינוי-אינטרנטי מוכר, גם אם מה שהם כותבים לא נעים לעין הקוראת.
מצד שני, לרחוב אין מחנכים. זה חלק מהקסם שבו.
 
אחת הסיבות שבגללן אני לא אתפרסם היא חוסר היכולת שלי להתמודד עם הפריצות האנונימית הזאת בבלוגים. אני מעדיפה להיות שוטר לעצמי מאשר לעולם.
לא קראתי את כל הטקסט שלך על הטקסט של הליקון על הטקסטים במעין.
וזה כי אני עצלנית בכל מה שקשור לשירה אבל לא שירה בפני עצמו.

רק רציתי להזכיר לך שב99 הייתי אחת מאלף בודדים שכתבו בבמה חדשה. רק רציתי להזכיר לך שפרסמת את השירים שלי במעין. רק רציתי להזכיר לך שפרסמתי שירים שלי במאזניים. רק רציתי להזכיר לך למה זה מיותר לדבר על שירה כשהיא רוח חופשית שמתאמללת כשמנסים להגדיר אותה.

גם כשתיעבתי את מה שאתה מייצג, אהבתי את העובדה שאתה רחוב. פרוץ. לא מתנצל ולא מסביר.

בשביל מה נכנסת לתוך הבוץ שמציף את הממסד הפסאודו-בירוקרטי הזה, כשבחוץ הזונות ססגוניות וגרבוני הרשת המסריחות שלהן היא שירה. בשביל מה.

רחוב קראתי לכל המרחב הבלוגי, לא בהכרח לתגובות.
ברור שהרחוב המקוון הוא ללא פנים. דווקא בגלל זה חופש המילה ראוי להישמר.

 אני לא מבינה את הצורך בשיח סביב השירה.
זה הדבר האחרון שהיא זקוקה לו.
 השירה שואבת לתוכה כמעט כל דבר.
אבל הבלבול מח הזה בין עורכי כתבי העת לאחרונה מתחיל להרגיש כמו כנסת ישראל ששכחה את מהותה הראשונית.
 לצד שיח-המבוגרים הזה ראיתי בדמיוני את השירה יוצאת מחדר הדיונים והולכת לשחק עם כלב תלת-רגלי בחצר נטושה.
זו התעללות לשמה.
 שרק לא תלך השירה לאיבוד (או לעזאזל, מחוסר עניינה בציבור המפטפט) כי אז באמת נישאר יבשים.
אני רק דואגת לקיומה.
 


תגובתי:
מסכים איתך לגבי זה שאין טעם להגדיר שירה. לא ניסיתי להגדיר שירה. זה באמת לא מעניין.
לגבי התגובה, היו שתי אפשרויות: להגיב או לא להגיב לעלון .ברור שבחרתי באפשרות הפחות מכובדת. לגבי מלחמות הבוץ, כמו שאמר ד.ט. – כנראה שאת צודקת. תודה על ההעמדה במקום.
אין לי דבר נגד במה חדשה, רק רציתי להראות שהז'אנר השכיח שבו שונה מהותית מהקו של מעין. גם סיון בסקין מפרסמת בבמה חדשה, זה לא פוגם בשירתה. גם אם היית מפרסמת בהליקון או במקומון של עקרון, שירייך לא היו הופכים טובים פחות. ואשמח אם יופיעו גם במעין 4.
מסכים שמה שחשוב באמת זה גרביוני הרשת המסריחים  – זה בערך מה שאומר הטקסט.
 
בועז יניב, עורך דקה:
התשובה למהוהון דווקא ראויה וחשובה. איני מסכים עם נופלת מגרייס שהשירה עומדת בפני עצמה בחלל ללא כל שיח סביבה. כשם שהזונות והגרביונים המסריחים אינם  מרחפים בואקום. עיקר הבעיה של המהוהון הוא שבאמת לא נראה שמישהו שם טרח לקרוא את מעין לפני שכתב תגובה מתלהמת. כמו שציינת, יש הרבה כיוונים שמהם אפשר לתקוף את מעין, אף לא אחד מהם מופיע בביקורות המדוברות.
מגיבה לו נ.מ.:

לא טענתי לרגע שהשירה עומדת בריק. להיפך. כמו שכתבתי, היא שואבת כמעט כל דבר פנימה. כל דבר מלבד השיח עליה. השירה מתבוננת ולא זקוקה לאור זרקורים. האחרון יגרום לה להיעלם. להיות מובטת במקום מביטה.
 
השירה זקוקה לשיח, אבל לא לשיחה אודותיה.
(אם בכלל – ראוי היה לשתף אותה בדיון ולהפוך אותו לשירי-לירי. וחלילה לא בסיועה של החריזה)

עונה לה בועז יניב (שמתרעם על שיטת הטוקבק האנלוגי)
 
כנראה שאנחנו באמת לא מסכימים על המקום של השיח על שירה. לטעמי יש אחת הבעיות הרציניות כרגע בשירה העיברית היא שלא נוצר שיח מעניין וחדשני סביבה מזה מספר עשורים. משוררים שאין ספק שהוכיחו את חשיבותם בשדה השירה העברית לא זוכים לביקורות רציניות, ולמחקר רציני. השיח על השירה אמנם לא תמיד מעניין אך בהרבה מקרים הוא יכול לשמש כאקסטנציה של הניסוי הפואטי או לדחוף /לחזק מהלך פואטי מסוים על ידי ניסוחו.
 
אני מגיב לויכוח על מקום הביקורת מול השירה:
אני נמצא איפהשהו ביניכם, נופלת ובועז. אני לא רואה בביקורת ספרותית משהו שווה ערך ליצירה ספרותית, אלא מעדיף תמיד את השיר, הטקסט, או עבודת האמנות. אפשר גם לנתח את יחס המבקר אמן מהבחינה הסוציאליסטית.
לעתים רחוקות הביקורת מצליחה להיות בכירה על הטקסט. ודאי לא היה מעניין אותי לכתוב ביקורת על הליקון, אני מקווה שהמהוהון הוא רק פיגום לאמירת "אני מאמין" ספרותי שלי, שכמובן הוא עצמו רק פיגום לכתיבה – שהיא בעלת אנרציה עצמאית ויכולה לסתור את ה"אני מאמין".
 
עודד כרמלי, עורך 'כתם' מגיב:
 

קראתי את רשימתך ואת רשימתו של פאר פרידמן בבלוגים השונים

לגבי 'בפיצוציה של התרבות', ולהלן מסקנותי במספר נקודות:

 

1.      כן, מדובר בפורמט 'מוכתם' למדי. אמיר אור גם רומז ל'כתם' במאמרו הפותח ("אבנגרדיסטים" וכו').

2.      כן, ה"גיליון" עוסק במידה רבה ב'מעין'. אפילו השם הנוראי מבקש לכבוש את מעוזיך המסורתיים ביותר: הפיצוציות.

3.      כך או כך – מדובר בפומפלט מפלגתי, ביטאון סיעתי מהסוג שמדפיסים יום-יומיים לפני מערכת בחירות מוניציפלית בגוש לכיש.

4.      חבורת אוליגרכים ספרותיים מחליטה יום אחד שלא לפרסם עוד תשע מודעות-ענק במוסף 'ספרים' של הארץ – ותחת-זאת, "לרדת אל העם". ואני מתחיל לחשוד שהחומר שמעשנים במשרדי הליקון לא רק יקר יותר – אלא גם חזק יותר – מזה שמעשנים במרתפי 'כתם'.

5.      השירים ב'כתם' בהחלט לא יכלו להתפרסם ב'הליקון'. אני מבין מדוע כתבת ש'מעין' הוא הנגטיב של 'הליקון' – ואתה גם צודק בהחלט בנושא זה. פואטית, מדובר בשמיים וארץ. לכאורה, הן 'כתם' והן 'הליקון' מפרסמים שירה מטאפיזית, אמנות-לשם-אמנות. אבל עניין זה רק משכיב אותנו ואת אמיר אור באותה המיטה, וכידוע – באותה המיטה החיכוכים רבים בהרבה מאשר מחוצה למיטה.

6.      לעת-עתה בחרנו שלא להגיב על "בפיצוציה" (זולת מייל משועשע אחד לאמיר אור). מה שכן, ביום שישי הקרוב תתפרסם כתבה ב'שבעה לילות' על ספרו החדש, ובה צפויה תגובתי וכן תגובתו של גבריאל מוקד.

7.      אני שמח שהכל מסכימים על כישרוני.

 

יום טוב ומי יתן והקורס נהיגה מונעת ביפו יבוטל.

 

 

\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\

 

תוספת 11 באוקטובר: על 'הפיצוציה של התרבות 2'

 

חשוב לפרגן כשיש שיפור. גם אם הוא לא נטול בעיות, גליון 2 של 'הפיצוציה של התרבות' ראוי בהרבה מקודמו, ולו בגלל שהוא כולל בתוכו שירה (למעשה, 14 שירים קצרים בטור הצד) ולא רק דברי שטנה והרהורים סתומים והבולים. גם בחירת הראיונות מעניינת ונותנת תמונה מרתקת על עולם השירה מחוץ לישראל.

המשוררים הנוטלים בו חלק, כל אחד בשיר אחד, הם אביה בן דוד (שכל אוהב שירה צריך לבקר ב'פואמה' שלה בדיזנגוף סנטר, חנות השירה הראשונה בישראל), דורי מנור, אמיר אור, רפי וייכרט, נעים עריידי, אגי משעול ורוני סומק. עוד בעיתון, תרגומים של מאנדה קרנצ'י מרומנית, יהודית הרצברג מהולנדית, אדם צ'רניאבסקי מפולנית, מרואן מח'ול מערבית, פאולו רופילי מאיטלקית, טהא מוחמד עלי מערבית (בשיר יפהפה) ומונדקונדו צ'ינאסואמי בשיר משפת קנאדה ההודית.

עם זאת, נראה עדיין כי היחס של קברניטי הליקון אל 'הפיצוציה' הוא עדיין כמעין עלון לוואי להליקון ולא כמוצר סופי ומכובד. וחבל, העיתון מחולק חינם ומגיע לכמות קוראים גדולה פי כמה מגליונות הליקון היקרים והצוננים, כך שיש לו פוטנציאל רב. הליקון מכבד את השירה בגבולות 'הליקון', אבל ב'פיצוציה' השירה נדחקת ממש כהערת צד לדברים אחרים, מבחינת היררכיה גרפית ועריכתית. מכל משורר נלקח שיר אחד באורך שווה פחות או יותר, שמפורסם באותיות כחושות ועל רקע כתמתם לא קריא במיוחד ולא מגרה לקרוא יתר על המידה (בניגוד לחלק הראיונות הקריא והראוי). כמו כן, השירים העבריים נכתבו כולם על ידי משוררים מפורסמים, כשבחבורת הליקון יש משוררים צעירים רבים נודעים פחות שיכלו להיחשף דרך העלון הזה.

 

עצה: במקום אמיר אור הייתי נותן לעורך או לכמה עורכים צעירים הקשורים להליקון לנהל ולערוך את הפיצוציה הזאת. עיתון כזה אילו היה נערך על ידי אנשים כמו שירה סתיו, טלי לטוביצקי, רונן אלטמן, אורי הולנדר או יקיר בן-משה (למשל) שהיו מתייחסים אליו כעיתון ראשי ולא כעיסוק-צד, היה טוב פי כמה. בזמנו עשינו ניסוי כזה כשהצענו לעתודה של מעין, יוני רז פורטוגלי ופרדי, להקים עיתון בשם מעייני בתוך אתר מעיין. יצא עיתון מעולה, אבל איכשהו הוא נעלם מהרשת בגלל בעיות הקשורות למסתרי שרתי המחשב.

 

אף שההמלצות המגוחכות נעלמו, גם בגליון זה, כמו בקודמו, חלק ניכר מדי של העיתון מוקדש לפרסומות ענק לא אסתטיות כל כך לפסטיבל שער, לעמותה והסדנאות (מדוע תמיד בהקשר של שירה רואים בחורה מעוותת צועקת ללא קול? זה קורה גם בלוגו של במה חדשה – האם שירה היא צעקה חסרת קול, כלומר משהו אסתטי וחסר משמעות?). גם הראיון שנערך עם אמיר אור מיותר. עדיף לאמיר אור שיתראיין לא בעיתון שהוא עצמו עורך.

 

מרכז העיתון עבורי והחלק הכי טוב בעיתון הוא שני ראיונות מעניינים עם משוררים. עלית קרפ משוחחת עם מונדקונדו צ'ינאסואמי שמצטט שְבַב שיר נהדר שלו על אדם שמוצא שני רופי מתחת לערמת טמפונים וקונדומים (השיר שלו בצד הדף לוקה בבנאליות מסוימת). מרואיינת מעניינת אחרת היא המשוררת והמוזיקאית הסנגלית שרה קררה מבודז' שנפגשה עם שירה סתיו. חבל שלא פורסם שיר שלה בגליון עצמו וששם משפחתה מופיע בשלושה תכתיבים שונים. אבל עדיין השיפור גדול. נקווה שפיצוציה 3 יהיה טוב משניהם.

Both comments and trackbacks are currently closed.
%d בלוגרים אהבו את זה: