הקשר בין מילות השירים של אריק איינשטיין ומחלות "השמאל היפה", שבט הבכיינים והפוליטיקה החד צדדית

המאמר של אריאל הירשפלד ב"מוסף הארץ" על סוג הישראליות בפואטיקה של אריק איינשטיין הוא מאמר מפתח בהבנת ה'שמאל היפה', שאליליו הם אריק איינשטיין, רבין, הפועל תל אביב, הטור של עלי מוהר, ניקוי ראש ועוד. זהו מעין הפק"ל של שבט תרבותי, שבט ה"משלנו", שאחרי רצח רבין הרגיש ש"לקחו לו את המדינה" ואכן מעמדו התערער מאוד.
לגבי אריק איינשטיין, עלי להודות שאני נהנה לשמוע אותו, ובחבורה שלו, שפעלה סביבו בסיקסטיז היה טמון כשרון יוצא דופן. אריאל הירשפלד גם הוא מביא אלמנט חשוב וידעני לתרבות העברית. יותר משניהם, ואולי דרך שניהם, אני מנסה לבחון את המחנה שהפך את איינשטיין לסמלו התרבותי.
 

הפוליטיקה של הגעגוע

הירשפלד מציג את הטקסט של איינשטיין כשירה. מבקרים טהרנים וביקורתיים ממני יכולים לטעון שאיינשטיין לא משורר. לי אישית אין זה מעניין לבחון אם מאן-דהו הוא משורר או כתבן או פזמונאי. אינני חושב שמשורר חשוב משוטף כלים. רוב המשוררים שאני פוגש, אמיתיים או מתחזים, הם אנשים משעממים. ורוב השירים שמתפרסמים בכתבי עת ובספרים מחורבנים ממילא.
אם כך, כשם שאף אחד לא שואל בפליאה 'היאך אתה מעז לקרוא לאדם הזה שוטף כלים\ אספן חוברות סריגה?', לשם הנוחות, אקרא לכל אדם שפרסם שירים משורר, כשאני נדרש להתעסק בשיריו, והעולם לא יחרב. במלחמת העולם השנייה, בחזית לוב, נתפס קולונל איטלקי. כששאלו אותו לדרגתו, הוא ענה 'אני משורר'. שיהיה משורר.
כשם שלימדו פילים לצייר עם החדק, מצדי, שגם צבים, שקנאים ולוטרות יוכרזו משוררים ויזכו בפרסי משוררים או אפילו ימונו לועדות המחלקות פרסי שירה. יתכן שהדבר יתרום לשירה העייפה שלנו קצת חיוניות. לכן, כלל איני מתרעם שהירשפלד, בטורו הראשון במוסף הארץ, מציע את אריק איינשטיין כמשורר. להפך, אני מנסה להשתמש בגישה זו של ניתוח סמל "ישראל היפה" ו"השמאל היפה" (יואב קוטנר מגדיר ב'מומה': "איינשטיין הוא ארץ ישראל האמיתית") כדי להבין את הבעיה הפוליטית של הקבוצה הזו, או השבט הזה, שאיינשטיין הוא אחד מסמליו, ולא לחינם נבחר ככזה, ולא עוזי פוקס או ישראל גוריון. אני לא יודע מי זה ישראל השניה, אבל ודאי שאיינשטיין הוא סמל לישראל הראשונה.
 
על אף שאין הבדל מהותי בין משורר לזגג או פזמונאי, יש בכל זאת עניין שלא ניתן להתעלם ממנו: כשמפשיטים טקסט פזמונאי בן-זמננו ממנגינתו, יהא מוצלח ככל שיהיה כשהוא מלווה בנגינה, בדרך כלל התוצאה תהיה נוראה ואיומה. הדבר דומה לאצן מרתוני המנסה את מזלו מול רקדניות אמנותיות – לא תמיד דרכו תצלח. אני בטוח שאילו הירשפלד, כמבקר רציני וקפדן, היה מקבל את מילות שירי איינשטיין ללא המוזיקה, היה חושב כי הינן שטות מוחלטת וחסרת ערך אמנותי.
הנה טקסט של איינשטיין שהירשפלד הגדיר כפלא ופתח איתו את המאמר: "זה לא בדיוק געגוע,/ זה סתם נעים להיזכר/ לא כל כך רוצה להתעמק מדוע,/ זה בא ונמוג מהר". כשיר מולחן התוצאה יפה, אבל גם באתר של גרפומנים הטקסט הערום לא היה מקבל ביקורות חיוביות. בבחינה של הטקסט כשירה, שימו לב למשקל הרצוץ והמצוץ, לחזרה הסתמית והמיותרת על המילה 'זה', לבחירת המילים הקלישאית, לחריזה הקלשלשת (געגוע-מדוע להיזכר-מהר), למילה 'להתעמק' התלושה מהמשלב, למעין סנטימנטאליות שאפילו עליה הכותב לא לוקח אחריות ("זה לא בדיוק געגוע, זה סתם וגו').
דווקא את אי לקיחת האחריות הזו, את הישיבה על הגדר, את הקוּטריות הזו, המאפיינת את שירת איינשטיין, מאבחן הירשפלד כמרכז הפואטיקה של איינשטיין, ורואה בה דגם מבריק שלפיו יש לנהוג, כשהוא משבח ומדגים אותה במהלך כל המאמר.

 

השינוי כעמידה במקום

הטקסט השני שהירשפלד מביא שייך לאיינשטיין הפוליטי, או "הפוליטי". הירשפלד מצטט, "אני ואתה נשנה את העולם, אני ואתה אז יבואו כבר כולם, אמרו את זה קודם, לפנָי, לא משנה – אני ואתה נשנה את העולם", ותופש יפה את מרכז הכובד של השיר, שהוא אמירת האגב בשיר, שהופכת אותו על קנקנו, ה'לא משנה'. כלומר, בתוך השיר יש גם את הביקורת על הפאתוס שבשיר. כלומר, יש כאן איזה מצג של מהפכה שהיא מראש לא קיימת. כמו הליכה של צעד אחד קדימה ואז קפיצה כפולה אחורה. המילים זהות מבחינת השורש – הוא מתכנן לשנות את העולם, אבל, לא משנה.
זהו שיר שהוא למעשה 'המנון השלום' האמיתי של ישראל: ועדות שלום ללא שלום; מצגי שווא של מפגשים; עסקי סרק במלונות חמישה כוכבים בבירות ערביות; שרי אוצר שמנמנים בתרבוש; דשדוש וקשקוש; מפלגת פועלים שמבצעת הפרטה; כותרות במעריב על שלום מתקרב, מוכחשות בעמוד 3; שמעון פרס אומר ככה; שמעון פרס אומר שלא; הפסקת מגעים בעקבות פיגוע דקירה בירושלים; שרים ערביים רוכבים על עגלות גולף בחוות מבודדות בניו אינגלנד ולא יודעים שהטמינו להם מכשירי ציטוט; פִספוס ומִסמוס; הסכמי שלום שבמקביל להם נזרוק איזה עצם למתנחלים; שטחי בי וסי ואייץ' 1 וכו' וכו'.
הדבר מזכיר את הכותרת באחד העיתונים הראשיים לפני שבוע, 'אולמרט אמר כן ליוזמה הסעודית, בלי פליטים, בלי גבולות ובלי ירושלים'.
בדרך כלל זו הגזמה, ראיה פשטנית או תרגיל אינטלקטואלי לקחת שיר תמים ולהסיק ממנו שהוא מעיד על מנטליות של מחנה מסוים ומחנה זה מצידו אחראי לכך שאין שלום בכל המזרח התיכון, אבל 'אני ואתה נשנה את העולם' אינו שיר תמים אלא שיר פוליטי שהוא בכותרתו המנון של התנגדות ומהפכה. השיר מושמע לפני הנאומים בהפגנות של 'שלום עכשיו', או מנוגן על גיטרה בכינוסים תקועים רוויי הורמונים של נוער מרצ, כשהבנות בחולצות קרועות חושפות רצועה שמאלית של חזיה לבנה, והבנים בשיער שמנוני. ובהחלט חוסר האחריות של "מחנה השלום", הרפיון, הדשדוש, ההמתנה, ה'לא משנה' הזה שמגיע אחרי הליכת דרך מסויימת ואולי-נכונה, הוא אחת הסיבות המרכזיות לכך שאין שלום. ואת חוליי המחנה הזה אפשר למצוא בתרבות שהוא בחר לאמץ: שיריו של איינשטיין. הנה, אחד ממייסדי שלום עכשיו היה עמרי פדן, שניסה לשנות את העולם, עשה את ה'לא משנה' ומינף את הפעילות הפוליטית שלו להשיג זכיון לרשת המבורגרים דורסנית. הרי גם במלחמה האחרונה בלבנון ובעזה היה את עמיר פרץ שהבטיח לשנות את העולם, ואמר את ה'לא משנה' הא-פוליטי הזה, שהירשפלד מגדיר: "זו תפנית, שאילו לא היה עלי מוראו של המשורר הזה הייתי אומר שהיא לא פחות מגאונית, אבל כאן אומר שהיא מפתיעה ושוברת-לב… רגע מפעים של הכלה".
אם מנתחים עוד 'שירי הפגנות' מהשנים האחרונות רואים בהם אלמנט דומה. השיר 'שירת הסטיקר' של הדג נחש במילותיו של דויד גרוסמן מורכב רק מסיסמאות סטיקרים מימין ומשמאל, והפזמון מדבר על ביקורת נגד הסטיקרים הללו: "כמה רוע אפשר לבלוע", כלומר חברי הדג נחש, משתמשים בכותב בכיר, כדי להביע עמדה נגד אמירת עמדות – זהו שיר התוקף את האפשרות לעמדה ולנחרצות. השיר נבחר כמובן לשיר השנה. ממשיך אחר שמשלב את המגמה האל-פוליטית הוא מוקי, בשיר "מדברים על שלום" שנושא את הפזמון שלא אומר דבר "כולם מדברים על שלום, אף אחד לא מדבר על צדק". באחת מתוכניות האקטואליה, מוקי הופיע עם השיר כשבנימין נתניהו מאחוריו רוקע ברגליו. גם שיר זה הפך ללהיט גדול: אנחנו אוהבים את השירים הפוליטיים שלנו א-פוליטיים.

 

אריק איינשטיין וקלפטר, יושב על הגדר, 1982

הירשפלד התייחס לשיר נוסף של איינשטיין, 'יושב על הגדר', גם הוא המנון של 'רגל פה רגל שם'. קשה להבין – או יותר נכון, קל להבין – מדוע האל-פוליטיות הזו בשירתו הפוליטית של איינשטיין כל כך ממגנטת את הירשפלד. תאמרו, על מה אתה מדבר, איינשטיין הוא סמל השמאל– אבל בשיריו הוא מכין את האוירה שהולידה תופעות כמו חיים רמון, רב-בלוריתן אחר שהיה סמל שמאל, ועכשיו יושב על הגדר, או כמו אנשי מרצ שלפי הסקרים ערקו לקדימה, כמו אלה שיאמרו 'אני שמאלני, אבַל…', כלומר אנשים שהשמאליות שלהם מצויה בסנטימנטליות שלהם אל עצמם. אנשים שחשים שהימין מסמן איזשהי ברבריות (שהרסה את כל מה שהיה, את "ישראל היפה") ולכן הם מציגים עצמם בשמאל על כלל המבנה האסתטי שלו, המסמל נקיון ואת ישראל של פעם, שאבדה. את הגדר בשיר של איינשטיין, הירשפלד מעדיף לרפרר דווקא לסמל היהודי של הגדר, לגבול הזהות היהודית, או למונח העברי הגדרה.

 הרימון כערבי

שיא המאמר, גם בעיני וגם בעיני הירשפלד, הוא ניתוח השיר "סע לאט", שיר שמכיל שילוב בין שני המוטיבים: הסנטימנטליות של איינשטיין והפוליטיות האל-פוליטית של השבט שלו, השבט שהוא הסמל שלו, ציבור שראוי לו מנהיג רוחני שראייתו נחלשה וביישן\מתנשא כל כך עד שהוא פוחד להופיע בציבור – אותו ציבור שממשיך לסגוד לו והופך אותו לאגדה. כשגרתי ברחוב חובבי ציון פגשתי אנשים שעברו לגור שם רק כדי לראות אותו במכולת, אוחז בצניעות קוטג' דל-שומן ומברך את בעל המקום בענווה, בשניות שבהן הוא אינו מסתגר.
השיר 'סע לאט' מתחיל ב"נוסעים במכונית הישנה לתוך הלילה הרטוב". מדוע היה חשוב לאיינשטיין להזכיר שהמכונית ישנה (מבחינת כמות ההברות המכונית יכולה היתה להיות ירוקה או לבנה)? לטעמי, המילה 'ישנה' מכילה שני אלמנטים: ההצטנעות (איני עשיר ונהנתן: מרכז התדמית של איינשטיין היא בהסתפקות במועט, מול החיבה למכוניות ענק של הזמרים המזרחיים\צביקה פיקים\כוכב נולד) והנוסטלגיזם ("הישן והטוב").
בשיר הזה, אותו תייג הירשפלד כ"הבולט והדרמטי" בשיריו של איינשטיין, אפשר לגלות, בניגוד לשירים האחרים שבחר הירשפלד, נוכחות של ערבי ושל הקונפליקט. לכך נגיע עוד מעט. במכונית הישנה יושבים שניים: צְבי, המייצג את העולם בחוץ, ומציע לגיבור את עמדותיו לגבי חקלאות ומדע, הוא איש של היגיון כלשהו, לעתים מופרך, האיש האנליטי. ומולו אריק האינטימיסט והרגשן שבורח מחשיבה ריאלית ונזכר בלב ב"ואיזה מסכנים החיילים -ששוכבים עכשיו בבוץ" ובאותה נשימה גם בתקבולת מרתקת, ב"הפסד של הפועל, ואיזה מסכנים האוהדים" (החיילים=אוהדי הפועל=אריק). אבל המעניינת ביותר היא כאמור ההתייחסות בשיר לערבי, שגם השורה לגביו מצוטטת במאמר של הירשפלד: "צבי אומר שגילו כוכב שיש עליו חיים, ואני חושב: עוד מעט זה עזה, ורק שלא יעוף איזה רימון ונלך לעזאזל". כלומר: הרימון יעוף. פתאום עף רימון משום מקום, ללא סיבה. בניגוד לשאר העולם שבו תר איינשטיין ומהלל את האנושי, הפעם אין מאחורי העפת הרימון שום אדם, שום חייל הרובץ בבוץ, אף אוהד הפועל מסכן שקבוצתו, אויה, הפסידה. כלומר הפלסטיני והעיר עזה מתממשים ב"איזה רימון", ולא נוכחים כבני אדם ממש (נוכחותם אפילו זעירה מהחייזרים באותו כוכב של צבי שנתגלה באותו משפט. אם לא מספיק שהערבי לא נמצא, עזה מקבלת את הכינוי המרחיק 'זה' לפניה. איינשטיין אפילו לא נעזר בכינוי מקום אלא בכינוי הפרש זמן לציון המרחק מעזה, 'עוד מעט זה עזה'). אלא שהירשפלד, אף שהוא מצטט את המשפט, לא מבחין בהעדרו של הערבי, וכך הוא מנתח את השורה של איינשטיין על הרימון המעופף מעצמו: "הישראליות הזאת אינה כלל הוויה של יחד גס וחמסני, אלא אוסף של שבירויות, פחדים, מוגבלויות ושברי-הומור".
זהו השיר על החד-צדדיות. השיר אמנם מתאר הרבה אפשרויות, כמעין סיאנס לאומי, איינשטיין וצבי יוצאים ונכנסים מהמכונית הישנה אל תוך המדינה והעולם ושבים למכונית (הירשפלד באבחון יפה: "איינשטיין משלב בקלות את הסגריר עם מצב המדינה כולה"). אבל למעשה הוא שיר בכייני, שבמרכזו עומד השבט הבכייני של איינשטין, ש"הולך לעזאזל". 

 

תוספת קצרה: לפני כמה ימים שמעתי במקרה רצף של שירי איינשטיין ישנים, ויש לי השגות חדשות על המאמר שכתבתי. אני חושב שהכוח המרכזי של איינשטיין הוא במשהו אליו לא התייחס הירשפלד. אני מדבר על הנונשלנטיות שלו. נראה כי באופן הבסיסי ביותר, איינשטיין מגיש את השיר שלא עבור אף אחד. הוא לא משתדל או מתיימר לדבר מה, הוא הרבה פעמים משחק עם הקול שלא באופן תקני, לעתים נגד הטקסט. דווקא בהגשה שלו מתבטא הצד הנכון והטוב של הישראליות האיינשטיינית וזה גם היתרון שלו על פני זמרים רבים, שנראים כמתאמצים. באלבומים האחרונים, הנונשלנטיות של איינשטיין אבדה, ולכן הם פחות מעניינים.

 

תוספת יולי 2008: בעת תחקיר שעשיתי לסיפור קצר שלי שעוסק בתקופת המקומונים, ובשנת 1990, גיליתי במקרה ב"העיר" של פברואר 1990 (עורך: רינו צרור), מאמר מצויין של כותב בשם אשר לוי, שאומר את הכתוב כאן, אולי בפריזמה רחבה יותר בכל הקשור לאיינשטיין. אם אני התרכזתי במאמר של הירשפלד, לוי עובר בצורה מסודרת על ההיסטוריה של איינשטיין, וטוען שאיינשטיין היה יוצר מהפכני וטרי, שהפגין אומץ בימי "פראג" ו"אני ואתה נשנה את העולם", לאחר מכן נכנס לרגרסיה עם חמישה (!) אלבומים רצופים של שירי ארץ ישראל היפה. ובזמן מלחמת לבנון, שבה אפילו ירדנה ארזי והיורם גאון נקטו עמדה, הפך ל"יושב על הגדר" (יצא ב1982) ואז בעוד שירים כמו "מתפורר בקלות"שמרכזם ההסבר לבריחה שלו מהחברה. המאמר יצא לרגל השיר "עיתונאי קטן שלי", שלוי רואה כשיא ההתנהלות האסקפיסטית (לא השתמשו אז במילה הזו) של איינשטיין. יש עוד נקודות רבות של השקה לשני המאמרים, כמו ששנינו סך הכול מעריכים את איינשטיין. אך יש הבדל: המאמר של לוי זכה לאינסוף תגובות בהעיר כשבועיים לאחר מכן.

 


 
 קישורים:

היושב על הגדר – אריאל הירשפלד על שירת איינשטיין במוסף הארץ
 
מילות סע לאט  

תודה לא.ש, ר.ר וי.ס על הסיוע בעריכת המאמר.

 

מכתבים למערכת

 

מ' כותבת:

מאמר התגובה שכתבת על תופעת האיינשטניזם הוא מאמר מכונן. אני תיכף הולכת לקרוא את הירשפלד, אבל בדרך – איינשטיין כתב – 'מה איתי מה איתי, לא מסתדר עם עצמי, איפה שכחתי את שמי'. זהו בלבול מתייפייף, שרים ובוכים. וגם כתב את שיר הגוזלים הפשטני והכה מאוס – 'עוף גוזל', שהפך להמנון האמהות המגייסות, להיט העל בתכנית 'קולה של אמא'. אריק הפסיבי, הבלתי מעורב, אריק של הטי שירט ושל החיים בבועה סוציאלו-בורגנית – איך הירשפלד הנבון קונה את זה?

 

תגובתי למ':

יש לאריק איינשטיין שירים רבים, על פי שירונט, כך שאפשר להלביש עליהם כל תזה. בחרתי להתייחס רק לשירים שעליהם כתב הירשפלד במאמרו. אפשר לקחת שירים ולנפח להם פרשנות לאומית. לגבי 'עוף גוזל', למרות שזה שיר שהוא גם לי טראומתי מטקסי בית ספר, אני לא בטוח שיש בו כוונות רעות. או שאני פשוט מאוד אוהב שירים שעוסקים בחיות.

דבר נוסף שחשוב לי להבהיר ולא קשור במאמר. רמזת בגנות הפשטנות. אני מאוד תומך בפשטות ופשטנות, ומעדיף לראות את העולם בדרך הפשוטה ביותר, באופן לא מורכב או מרובד. אומרים שלכל מטבע יש שני צדדים, אני חושב שזו דוגמא טובה: מטבע הוא אמנם בן שני צדדים, אבל בעל משמעות יחידה, הוא כסף קטן, וחשוב רק הצד שעליו המספר.

 

שרון כותבת:

מאמר משובח יופי של ניתוח טקסטים איוורור מוצלח ומרענן לדברים שקצת העלו אבק יושב מול הנייר, יושב על הגדר, יושב בסן פרנסיסקו על המים אני מאוד אוהבת אנשים שיושבים ועושים מזה שירים ישיבות חילוניות זה מרתק חוץ מזה, הירשפלד בוודאי יצא מדעתו. אריק אינשטיין שר חלפי, גולדברג, אלתרמן, רחל, איך אפשר לקרוא לפזמונים הקטנים שהוא כותב, שירה? מה קרה לו חוץ מזה, את "מה אתי" כתבו גם ג'וזי כץ ושלום חנוך, שליש תמלוגים באק"ום לכל אחד

Both comments and trackbacks are currently closed.
%d בלוגרים אהבו את זה: