אני בעד אברהם הירשזון

 

 יש לי חיבה לאנשים עם זקן. הם תמיד נראים לי אמינים יותר מאלה המגולחים. אולי הדבר קשור לכל מיני תפישות אצלי לגבי ערווה. תמיד נראה לי שאדם שמגדל זקן יכול לעולל פחות רע מרֵעו החלקלק. אם היה דורס אותי במריצתו עבדקן וגודע לי את רגל שמאל, היה לי קל יותר להבין את הסיבה לצעד זה, מסיטואציה דומה עם בן דודו נטול-הזקן. ודאי שלא הייתי חושד בו בזדון, בבעל הזקן. אולי זו הסיבה שאני גם לא פוחד מאחמדינג'ד ומחבב את חברי הכנסת של ש"ס – הייתי רוצה לבלות עם זה וגם עם אלה. עדיפות לי שערותיו המשייות של שבח וייס מגילוחו ההרמטי של עמי איילון, המרמז על איזו בשורה מסוכנת של היגיינה פוליטית. לכאורה, יכול הקורא לטעון נגדי, האדם עם הזקן מסתיר משהו מתחת לזקנו – אבל, לא! למעשה המגולח הוא זה שבוודאי מסתיר דבר מה: את הזקן.

הירשזון כשר אוצר מזוקן היה מבחינתי אנומליה ממש. רגע שבו כל התאוריה שלי, כל תפיסת העולם השעירה שלי, קורסת. מצד אחד, האדם הוא עבדקן בן עבדקן, זקנו לבן והדור ובזוקים בו מעט איים כהים בטעם טוב. בידיעות כינו אותו 'אדם עדין'. אבל בוודאי שהעמדות שהציג היו בניגוד לרוחי, גם אם נוראיות פחות מהרסק-שסק של בנימין נתניהו או אהוד ברק (מגולחי מאך 3 טורבו). שלא לדבר על מפעל חייו של הירשזון, 'מצעד החיים', שבמסגרתו ילדים מסכנים ואופטימיים שנזלת מבצבצת באפם נאלצים לצעוד במסלול מצעד המוות עם דגל כבד של ישראל וללמוד על שנאת הזר ועל הגורל היהודי וכל ההפחדות האלה. כמי שהיה באושוויץ עם כיתתו, המסע זכור לי כשטיפת מח. אני זוכר שעלה מישהו והרצה על כך שהמסקנה של השואה היא שאסור להחזיר שטחים (המסקנה היא כמובן שאסור שאנשים בלי זקן יהרגו אנשים עם זקן). כל העת גם צפה האנלוגיה בין הפלסטינים לנאצים וכלל הגויים – מדוע מכניסים לתודעתו של ילד מסכן שכולם אנטישמים, שכולם בעולם שונאים אותו, והוא הרי יגלה זאת בהמשך. הרי אם היו מיליון ערבים בגרמניה בשנות השלושים, או מיעוט דומיננטי של תושבי פפואה, היו מעלים את אלה גם אלה בעשן. כל הטענות על ייחודו של היהודי הן אנטישמיות גמורה בעצמן. אני חושב שהעובדה שאין גורל יהודי ואין ייחוד לעם היהודי – הופכת את השואה לחמורה וחשובה עוד יותר. במהלך כל המסע דובר עד כמה הפולנים נוראיים גם כיום, שלא לדבר על ההערות של המדריכים על ריח גופו של נהג האוטובוס, שהיה למעשה ההתממשות היחידה של פולנים במסע. למרות שלא היה שום אירוע אנטישמי ולו הזעיר ביותר (אם לא מחשיבים את ההערות נגד הנהג), אנשים התחילו לדמיין כל מיני שדים שכאלה, כדי לא לחזור בידיים ריקות הביתה, כשמסיפור לעלילה האירועים תופחים כסיפורי פאלסטף.

הדבר החיובי שאני לוקח איתו מהנסיעה הזו הוא שקניתי קסטות מזוייפות של ג'יזס ג'ונס במחיר 2 דולר בזלוטי ושתיתי גזוז בטעם קיווי לראשונה. כיום שמעתי שנערים שם עושים אורגיות ומעשנים סמים. אני מצטער שזה לא קרה במשלחת שבה אני הייתי.

על כל פנים, אם נחזור לשר האוצר המכהן, פשוט לא הבנתי איך אני, חובב זקנים שכמוני, אפילו "מנשק זקנים", מוצא את עצמי בניגוד לנטייה הבסיסית שלי מתנגד להירשזון, שהוא אדם בעל-זקן, אדם שהייתי אמור לרצות להפכו לידיד.

דווקא הפרשה הפלילית האחרונה הרגיעה אותי. בהנחה שהחשדות נגדו נכונות. הירשזון התגלה כאדם טוב, שלקח כסף מ"מצעד החיים" הנורא הזה, והעביר אותו לבן שלו שהיה מצוי בחובות בשל כל מיני תעלולים פיננסיים גאוניים. הרי זהו אבא טוב. גם אילו הילד שלי יהיה בחובות, סביר להניח שהייתי מועל בכספים. ואם הוא מועל בכספים שמיועדים למצעד החיים – טוב כפליים.

Both comments and trackbacks are currently closed.
%d בלוגרים אהבו את זה: