טקסט שכתבתי ל'ישראלי' וצונזר במלחמה האחרונה

אני אדם צעיר, קוראים יקרים, אבל יש ריח שאני כבר מזהה היטב. את ריח הניצחון. אחרי מבצע צבאי שעלה יפה, אחרי חיסול ארכי-טרוריסט עם דם על הידיים, לאחר כיבוש מוצלח של חלק ארץ, מהרחוב עולה ריח הנקם. האנשים נראים אחרת. בשדרה שלי אנשים עולים בצעד יציב וגא, עיניהם מצומצמות, כאילו כל גופם פונה אלי ומתריס 'אתה רואה?'.

אני גולש משום מה לNRG אל הכותרת "לא לסרס את צה"ל  – אמיר בוחבוט סבור שעל הדרג המדיני להיות קשוב לצבא למול אוייב אכזר". לא לחצתי על הלינק. די בשורת הכותרת. היא מתייחסת אל צה"ל כאל איבר מין שאל לסרסו. יש שימוש בעגה הצבאית הדידקטית, ב'להיות קשוב' במקום 'להקשיב'. וגם חזרה ל"אוייב אכזר" שנראה כלקוח מדנידין הרואה ואינו נראה.

ובאמת, מדוע דנידין לא חוזר היום? הרי הוא היה מציל בקלות את החטוף, מרעיל את איסמעיל הנייה בסמבוסק מקולקל, עורך מחדש את "מסמך האסירים". הערה לעורך אנ.אר.ג'י: ליזום סקר, האם אתה תומך או מתנגד לשחרור החטוף על ידי דנידין? ההימור שלי – 64 אחוז בעד.

אני מתקתק את דרכי לשער Ynet. "ראש אוגדת עזה: הפלסטינים בהלם". זו לא כותרת, זה מבצע פרסים. אני נשאר על העמוד הראשי. אין טעם להיכנס, חם מדי והמאוורר של המחשב נקרש באבק, כי המחשב ישן. מתנה מחבר. ואני יכול להריח את הריח ממסך המחשב שלי – ריח נהדר של נקמה, איזו תחושה ארוטית. צה"ל הפעיל, צה"ל נטרל, צה"ל מתקדם על פי התוכניות. הכבוד חזר.

האם אחת הסיבות לכל הפעלתנות של צה"ל היא גיל מנהיגי הצבא, בעיית האימפוטנציה שמובילה אותם להרפתקנות הזו. לשפוך דם של חיילים ולערבב אותו בדם של פלסטינים, כמו ילד טיפש שמערבב צבעי גואש ומלכלך את רצפת המטבח.

אינני גאון קרבות, אבל יש דבר אחד אני יודע, מר דן חלוץ. צה"ל הפסיד. צה"ל הובס מרגע שנכנס לעזה. אי אפשר לכבוש את עזה במאה ה-21. בגלל זה יצאנו מעזה. זה לא עניין של ימין או שמאל. מהרגע שניתנה ההוראה להיכנס, הפסדנו. זה ייקח יום, זה יימשך חודש, זה ייקח עשרים שנה. אבל התוצאה תהיה הפסד צורב.

ובינתיים, הכותרות המרגשות בעיתונים ובעיתוני החשמל והריח הזה באוויר. ואז – אחרי חודש – דם. דם של ילדים משחקים בכדורגל, דם של חיילים, דם קשישות וקשישים. לא את ריח הניצחון אני מריח, אלא סרחון של ניצחון.

 

(מול הטקסט המאוד זועם, הסיפור על הטקסט הוא די מצחיק. על פי הרישום במחשב שלי, שלחתי את הטקסט ב10 ביולי לישראלי. בגלל שאני לא אחראי, ביקשו ממני באופן קבוע להגיש הרבה מראש. כשכתבתי את הטקסט, המערכה התרכזה בעזה. אבל כשהטור היה אמור להתפרסם, כבר נפתחה המערכה בלבנון. עורך המדורים הנחמד ביקש שאתאים את הטקסט למלחמה החדשה. עברתי עליו, והודעתי שאין לי מה לשנות, אבל אני רוצה להוסיף משפט דומה ל'וזה נכון עוד יותר לגבי לבנון'. לאחר כמה ימים, עורך המדורים התקשר ובקול עצוב סיפר לי שהעורך הראשי של העיתון – אדם שמונה מעט זמן לפני כן – לא היה מוכן שאכתוב ש'ריח הנצחון מסריח', שעלי לחשוב על מילה אחרת ל'מסריח'. הזכרון שלי הוא חלש, אני מקווה שאני לא מציג את עצמי כאמיץ על ריק. אני חושב שלא הסכמתי להחליף את המילה והטור לא פורסם. גם הטור שהכנתי אחר כך, גם על המלחמה, לא פורסם, ונאלצתי לעזוב את ישראלי, כי נמאס לי לכתוב טורים שלא יתפרסמו. היום, הטקסט הזה לא היה מצונזר. היום כולם מודים: זו היתה מלחמה מסריחה)

 

Both comments and trackbacks are currently closed.
%d בלוגרים אהבו את זה: