הנחיתה של מישל וולבק בישראל הזכירה ביקור של כוכב הוליוודי בעיירת ספר מנומנמת. תל אביב נחלקה מיד בין מעריצים ומעקמי אף. כאילו, מה אנחנו צריכים את הוולבק הזה. מיהו בכלל? הרבה הזדעזעו גם מכך שהוא אמר שהוא פרו-ישראלי, כאילו מצאו בוגד שמסר מידע לשלטונות. "האם אני היחיד שלא מתפעל מהספרים שלו? אז הנה עוד מסקנה מהערב: גם מהאישיות שלו אני לא נופל", בישר בעמוד הפייסבוק משורר שזכה לראות אותו בקוקטייל. השיא היה כשוולבק הגיח למסיבת המיסשייפס במועדון המילק. הדבר הרתיח את המבקרים הקבועים במקום, משל אותו סופר הטריד אותם בטלפון בשעות מאוחרות. שמועות על הצלחתו באותו ערב, הגיעו דרך הטוויטר בזמן אמת. אני נותרתי בבית.
המפגש שלי עם הכוכב לא היה על רחבת הריקודים, או בין מטבלים בקוקטייל למוזמנים בלבד, אלא בסניף סטימצקי דיזנגוף סנטר, בשעה שיוחדה לחתימה על ספרים. לקראת ההגעה, גיבבו עובדות סטימצקי מגדלים מרשימים של ספריו שהגיעו לגבהים מכובדים. אני מאוד התלהבתי מהסידור האלכסוני, אבל מיכל, אמנית-משוררת עם שיער קסדתי, הביטה בי בזלזול ואמרה "זה יפה בעיניך? זה הכי סטימצקי".
מכיוון שמדובר בכל זאת בעסקי ספרות שדורשים סוג של אינדבדואליזם, אנשים נראו די מבויישים מכך שהם מחתימים את הכוכב המפורסם על הספר כאילו היו מעריצים פותים של ג'סטין ביבר. ברי המזל הסתירו את הספרים לחתימה בתיק. אם אתה יודע צרפתית, הלכת עם עותק בשפת המקור, שהפריד אותך מהקהל ההמוני. אשה בעלת עותק בגרמנית (מאיביי) זכתה מייד להערכה דוממת של סביבתה. אך כצפוי סטימצקי הרסה את האווירה האליטיסטית, כשהחליטה לשים דיסק של גידי גוב ברקע. מישהי שמה כמחאה אזניות.
מלא קנאה, נזכרתי ביום הכושל שחתמתי בחנות הספרים חותם בשינקין על אנתולוגיה שהשתתפתי בה. ישבתי בחוץ כמה שעות ואיש לא הגיע. ממש נטפלתי לאנשים שנכנסו לחנות כדי שירכשו ואחתום להם. בסוף, מיואש, התגלה לי שבאותה עת בפנים החנות נמכרו כמה עותקים מהספר, אבל אנשים חמקו ממני כדי שלא אחתום להם. לפני כחודש החנות נסגרה אחרי שסניף סטימצקי הסמוך מעך אותו. לא מזמן חלפתי על פני החלון וראיתי שם בית אופנה או משהו כזה.
אני פוגש את אירינה ורובל עורכת הבטאון "זרקאלו" ודמות מרשימה בסצינת הספרות הרוסית בישראל. היא לא מתכוונת לרכוש ספר של וולבק, כמובן. פשוט באה להציג בפניו ציור שעשה בעלה האמן מיכאיל גרובמן, שהשתמש באחד מציוריו בציטוט של וולבק על כך שהאיסלם מטומטם. היא מציעה לי גלויה עם ציור אחר של גרובמן שבה עורב ואיבר מין גברי. לידה עומד יוצר רוסי בשם ואלרי אייזנברג שעל חולצתו מצויר משולש ירוק. הוא טוען בתוקף שוולבק זה שם לא צרפתי אלא ערבי. בחורה צרפתית מתקנת אותו. "אני שונא את וולבק", הוא אומר. אבל ממתין לבוא האורקל כמו כולנו. אני מנסה לברר אם הוא קרוב של אייזנברג המיליונר.
המקום מלא, אבל שקט מאוד. אנשים לא מדברים זה עם זה ויש תחושה חזקה של מבוכה. אף פעם לא ראיתי תור שקט כל כך בישראל. מכיוון שאני היחיד שקצת עושה רעש, מישהי מרגישה בטחון לשאול אותי אם זה בסדר לקחת ספר לחתימה לפני שמשלמים.
ואז, באיחור רב, הוא מגיע. המוכרים של החנות מקיפים אותו בחיוך ענק, כשל מוהלים בעלי ניסיון. את הדומיה קורע תינוק בוכה שמביך אמא אליטיסטית. הסטאר מתיישב תחת שלט פלסטיק ירקרק ענק שבו מופיעה תמונתו במעיל גשם, מקפה פריזאי כנראה. פניו חסרי הבעה כמעט. "אוף, לא רואים", אומרת מישהי שכולם מסתירים לה. אם לוחשת לילדה קטנה: "תהיי בשקט, עכשיו אנחנו במוד פעולה".
"הגעתי כדי לקנות את הספר ופתאום וולבק במקרה כאן", אומר הבמאי יריב הורוביץ. בחורה שהרהרה קודם בפיתוי וולבק, כששמעה על סיפורי המילק, מאוכזבת מהמראה הסתמי של הסופר, "האמת שהוא נראה סליז". אני מבקש לבחון מה בדיוק כותב וולבק בהקדשות. הבחורה עם האזניות מראה לי שהוא חתם רק את שמו. בכל זאת ידיה רועדות. "אני לא מבינה למה הן רועדות", היא אומרת.
וולבק, סופר שאני דווקא אוהב, במיוחד את תיאורי המין אצלו, יושב כלבלר וחותם בשתיקה בפיילוט וי 5. ממלמל, כשבפיו תחובה סיגריה. נראה כאילו הוא עומד לאכול אותה. "ככה נראה גבר שמשתין על העולם", אומר בחור בשם רן. ליפות יותר הוא מעווה את אפו לחמישית חיוך. שיערו מברשתי והוא חושף שעון בצבע זהב כשהוא לוגם מכוס פלסטיק של ארומה. על שולחן החתימות, מתחת למגדל הספרים, יש גם כוס מים שבה הוא לא נוגע, ובקבוקון אלכוהולי. "אני מדוכא לפחות כמו וולבק", אומר דן ג', דמות תל אביבית מרכזית מישהי, מוכרת לשעבר בסניף שהגיעה לראות את וולבק, אבל שכחה לקחת ספר. "קחי חתימה שלי". עמית רוטברד מבקשת מבעלה ושותפה להוצאת הספרים "בבל", שרון רוטברד, לעמוד ליד וולבק, כדי לעזור לו לאיית את השמות העבריים. אני שואל אותה על אותו לילה פרוע במילק. "לא אנחנו לקחנו אותו לשם", היא אומרת. היא גם מנסה לסתור את השמועות עליו כאנטיפת. זו הפעם השניה שהם מביאים את וולבק לארץ. בפעם הקודמת, ב1999, עדיין לא התפרסם ספר שלו בעברית.
בגב החנות, מהלך גבר דתי ומציץ מדי פעם לעבר וולבק, בידו ספר על צפת עיר המקובלים כאליבי. "קראתי בעיתון ורציתי לראות איך נראה אדמו"ר כזה", הוא מסביר לי למה הגיע, מעט מתבייש. אני שואל מה מסקנתו. "כולנו בני אדם", הוא אומר, וחוזר לשבת על ספה מאחור. שתי ילדות בחולצת פסים שהגיעו למקום במקרה, מפילות קופסאות פח שנמכרות במקום משום מה. מישהי מנסה לשכנע אותי לצלם בשבילה, כדי שלא תפסיד את התור, שממנו אי אפשר לראות אותו. אני חומק.
"פעם ראשונה שאני מבקש חתימה", אומר רן שמנסה להרחיק את עצמו מכל העסק. "ברור, כי בפעמים הקודמות אני ביקשתי בשבילך. למשל עם האמנית הגרמניה", משפילה אותו ידידתו. רן ממשיך: "זה מביך מה שקורה כאן. ממש סצינה מהספרים שלו – וולבק יושב, אנשים עומדים בסנטר מעריצים ומבקשים ממנו חתימה".
.
כמה מאמרים שלי מהארץ שהתפרסמו לאחרונה:
פטנט ההסברה שהתגלה כטריק לשווק חברה לגימיקים לאירועים
ניקיון הכותל מפתקים חשף גם אנשים ששמים שם תחתונים (אנגלית)
יום לפני שביתת הרופאים, מסתובב חסר מעש באיכילוב
פרס חוגג 85 שנה לכפר הנופש המיתולוגי בבן שמן
פורים עם ילדי העובדים הזרים והפליטים, המפחדים מגזרות המן
עלילותיי בקדם אירוויזיון. אני נהניתי ואחר כך הקימו ועדת חקירה
שביתת העובדים הסוציאלים – מידע מהדיונים הסודיים
עם הכורים הצ'ילנים במסע על מערות הכותל
.
.
עוד לינקונים:
הזין והלב – וידאו של שיר שלי מהשקת מעין 6 בעשן הזמן באר שבע
בלוג קהירי נגד המלחמה בעזה מתרגם טקסט שלי שפורסם בעיתון מצרי בערבית לאנגלית (ומשם הדרך קצרה לתרגום לצרפתית)
תמונות נאות של דפנה טלמון מהשקות מעין
ניסים כץ ביקום תרבות בין השאר על שירי האגם הגדול
עוד מאמר ביקום, של אלי אשד, הפעם על החלום הישראלי שמוצג כאן כספר אימה
להיט שביימה המשוררת צאלה כץ בסביח של עובד – א.ב. דן ויאיר אופנהיימר – טיול שנתי
אריק גלסנר בקצרים שחלקם פורסמו במעין 6
תגובות
איש אמיץ. לא פוחד מהרוצחים היהודים באירופה ובכול מקום
(הערת צ'יקי: תגובה ערוכה. כל תגובה איסלמופובית תהפוך ליהודית, כל תגובה אנטישמית תהפוך לנוצרית או ערבית לפי דת הכותב. לכן אם מישהו רוצה לכתוב נגד האיסלם, עליו לכתוב תגובה אנטישמית בערבית)
רשימה חמודה
צ'יקי איי לאב יו
@מוטי סגרון: התגובה שלך מדיפה מטינה אנטישמית. תתבייש לך.
תודה על הרשימה המרתקת. אוהבים או שונאים, בסוף כולם מקנאים.
הגבר הדתי מרגש אותי. וגם שיטת העריכה שפיתחת כנגד איסלמופוביה מאוד מאוד מצחיקה. אני חובבת וולבק נלהבת, הוא לנצח יוזכר כסופר הראשון ברשימת הסופרים האהובים עליי ותמיד אדבר בהתלהבות אודות ספריו. לכן אני מאוד מאוכזבת מעצמי על שלא מיציתי את הפגישה המפתיעה שלי איתו במילק. הייתי שם ולפתע קראה י"ה: "מי רוצה לשכב עם מישל וולבק?", ומיד משכה איתה את א"ס. אני די נאלמתי דום, הצצתי מהצד בפליאה, על אף שלא היתה לי כל כוונה לשכב עם וולבק (הוא וודאי היה מתלונן שאני דג קר או שאני מדברת יותר מדי). לרגע אחד ניסיתי ללחוש משהו לאוזנו ומיד הרגשתי מטופשת והתרחקתי. מאוחר יותר ראיתי בנות נצמדות אליו ומלקקות את אוזנו (ראיתי לפחות אחת). בשלב מסויים הוא פשוט נעלם. אני חושבת שהייתי צריכה להשאר בסביבה ולנסות לפתח איתו שיחה. הסיכוי שהיה מתייחס אליי ברצינות ולא כאל הזדמנות למין הוא אפסי, אני יודעת, אבל אפילו ניסיון להתחמק ממין איתו עשוי להיות מרתק. אני כמעט יכולה לדמיין אותו בוהה בי בהבעת פנים אטומה כשהוא מנסה לדחוף לי אצבעות, ואותי מברברת על היותי אני א-מינית עד שהוא מתעלף.